למחנה הבסיס בדילוגים

התחלת ההליכה לכפר דוקלה הייתה התחלה מישורית אך למרות זאת בגלל הגובה, הרוח והדרך הסלעית והלא ברורה, היא הייתה קשה ורצופת הפסקות. לאחר כשעת הליכה התחילה עלייה תלולה שבסופה גשר המחבר אותנו ישירות לדוקלה. בסופו של דבר, הגענו לאחר שעתיים וחצי ועלייה של 400 מטר לדוקלה. בגבהים האלה לא מומלץ לעלות יותר מ-600 מטרים ביום אך בגלל שהרגשנו טוב והשעה עוד הייתה מוקדמת, החלטנו לחלוף על דוקלה ולעלות עוד 300 מטרים לכפר הבא: ״לובוצ׳ה״. בסופו של יום עלינו 700 מטרים ב4.5 שעות. הגענו ללובוצ׳ה והתמקמנו, יחד עם חבורת שוודים וקנדי אחד שפגשנו עוד קודם לכן, בג״ה קטן ורעוע שממש מט ליפול בכל רגע אבל החדר היה בחינם אז מי אנחנו שנגיד משהו... אחרי ארוחת ערב מלאת דאל באט, שלנו ושל חברינו השוודים, הלכנו לישון. השינה הפעם הייתה יותר טובה לי... מסתבר שהתחלתי להרגיש ממש בן בית בגבהים הללו וכך גם לירן. בוקר יום חדש והתכוננות לקראת הגעה לכפר גורקצ׳פ ולבייס קאמפ ממש היום ! הליכה שהייתה מאוד קשה ללירן (שיצאה מקטגוריית בני/בנות הבית בגבהים האלה באותה שניה) במהלכה עלינו 260 מטר בשלג ובנוף מדהים של נהרות קפואים ומונומנטים לזכר נופלים בנסיונות טיפוס לפסגת האברסט מכוסים בדגלי תפילה טיבטים. בסוף הדרך הגענו לגורקצ׳פ. כפר (אם אפשר לקרוא לו כך) שמורכב מ3 ג״ה סבירים, שכל תכליתו היא לתת מחסה ומקום לינה למטיילים. הנחנו את הציוד באחד הג״ה ויצאנו לעבר הבייס קמפ. הבייס קאמפ הוא בעצם המחנה בו מחכים כל אותם יצורים שהולכים לנסות להעפיל לפסגת האברסט. הליכה קלילה ונטולת תיקים של שעה וחצי הביאה אותנו לבייס קמפ. בבייס קמפ עצמו אין מה לעשות... המקום מורכב מהרבה אוהלים, קצת זבל והרבה אנשים שמחכים לאור ירוק לצאת לטיפוס. הצטלמנו ליד השלט המפורסם כמו כל מטרק טוב, בהינו בקבוצה של אנשים רוקדים כי הודיעו להם שהם יוכלו לצאת ביום שלמחרת והתחלנו לחזור חזרה את 200 המטרים שעלינו מגורקצ׳פ לבייס קמפ. הדרך חזרה ( כמו הדרך הלוך) הייתה מלאה באגמים קפואים ושלג ושלא כמו בדרך הלוך, גם התחיל לרדת שלג ונהיה קר מאוד. באותה הנקודה בדיוק פגשתי בזוג עופות מוזרים שחיים בגובה הזה.. זוג עופות שלא עפים ונראים כמו הכלאה בין תרנגול, טווס וארמדילו. נופפתי להם לשלום וחזרנו לגורקצ׳פ.

ברקע: גורקצ'פ

טיפוס לגובה

ההתחלה הייתה בעלייה קטנה ולירן החלה להשתמש במקל ההליכה וסיפרה שהוא עוזר לה באופן יוצא דופן. ״מה כבר המקל הזה יכול לעזור כל כך?!״ אמרתי והמשכתי ללכת ללא עזרתו. בשלב כלשהו הגענו לעלייה תלולה של כ700 מטרים והחלטתי שזהו הזמן לעשות הרצה למקל. מדהים. מי היה מאמין שהמקל המחורבן יול כל כך לעזור ?! כאילו יש עוד רגל שסוחבת אותך עוד ועוד קדימה! אחרי עזרה ממקל ההליכה הגענו לדבוצ׳ה. שוב קיבלנו חדר בג״ה סביר (מינוס) והחלטתי ללכת להתקלח (מנמצ׳ה מקלחות חמות עולות כסף) במחיר של 400 רופי. תחילת המקלחת במים רותחים אך זרם חלש מאוד, באותו רגע לא יכולתי להגיד כלום כי הייתי כל כך מסריח והתחיל להיות קר באיזור כך שמקלחת הייתה דבר קדוש ונחוץ ביותר. באמצע המקלחת המים נהיו קפואים... כן כן בדיו בשלב שסיבנתי את עצמי ורציתי לשטוף הסבון ממני... אז הם נהיו קפואים (לא קרים- קפואים!). אחרי המתנה של 5 דקות שמתי עלי מגבת ויצאתי למצוד אחר בעלת הג״ה שהביאה לי מים חמים בדלי לשטוף ממני את הסבון וברוב חוצפתה גם חשבה שאשלם מחיר מלא על חצי מקלחת.. אמרתי לה ״חצי מקלחת חצי מחיר״ וכך היה. אחרי הלילה עפנו מהמקום הזה והלכנו לכפר הבא. מה שהיה לנו מוזר הוא שכשהיינו באנפורנה בגבהים כמו שהיינו אז, המקום היה עטוף בשלג ופה כלום... פשוט אף פתית שלג! בהמשך ההליכה עברנו שוב נופים מדהימים והגענו לפריצ׳ה. עיירה באמצע עמק גדול עם רויות משוגעות וחזקות ! מהר נכנסנו לג״ה והתמקמנו. אחרי ארוחת הערב הזמנו לעצמנו שוקו חם שלא היה מבייש את מקס ברנר עצמו ויכול היה לשמח כל לבב אנוש (מה שאכן קרה). אחרי שינה בינונית עקב מחסור בחמצן בגבהים הללו, קמנו לבוקר שכולו שלג! מה שנקרא, תזהר ממה שאתה מבקש, אתה עלול לקבל אותו....

 

מנאמצ׳ה באהבה

הליכה קצרה של כשעתיים מלוקלה מביאה אותנו לכפר פאקדינג. מסיבה לא ברורה התחלתי לשמוע את הגרון זועק מכאב, ואת הראש בועט בכוח בעצמו. חליתי. נזלת, כאב גרון וכאב ראש במכה אחת בלי אזהרה מוקדמת. השכם בבוקר חשבתי אם אני מסוגל בכלל ללכת או שאני צריך יום מנוחה לפני התחלת הטרק, שכן באותו היום היינו אמורים לעלות קילומטר גובה. החלטתי ללכת. בהחלט יום קשה. ההליכה בטרק הזה מלווה גם היא בנופים מדהימים, מפלים, נחלים ונהרות בדומה לאנפורנה, אך השוני הוא שהעליות והירידות הרבה יותר תלולות- דבר המקשה על עניין המחלה. אחרי 6 שעות הליכה ועלייה תלולה מאוד של 800 מטרים הגענו לנמצ׳ה. נמצ׳ה נחשבת כפר אך למעשה היא עיירה קטנה עם המון המון גסטהאוסים, בנק,סופרמרקטים, מסעדות, מאפיות וחנויות. בנאמצ׳ה עושים יום מנוחה כולם על מנת להסתגל לגובה, מה שהתאים לי בול ביחס למצב ביום הקודם וביום עצמו. הלכנו לאחד הג״ה והיינו צריכים להטעין את הפלאפונים. נאמר לנו שהטענה עולה 300 רופי. ״300 רופי ?!״ אמרנו והחלטנו לא להטעין. חזרנו לחדר ואז ראיתי שמעל המיטות יש הכנה למנורת לילה עם חוטי חשמל ומפסק. אחת שתיים אירגנתי פינת הטענה מצויינת כשחיברתי את חוטי החשמל למפצל ולחצתי על המפסק. חצי רופי לא שילמנו על ההטענה. ביום שלמחרת הודיעו לנו כי אנו צריכים לעזוב שכן כל הג״ה מוזמן... חיפשנו ג״ה אחר ומצאנו. הלכנו להתקלח ויצאנו לחנויות למלא את מלאי העוגיות ההולך ואוזל שלנו. מצבי השתפר פלאים ! החלטנו לקנות מקלות הליכה (אחד לכל אחד) כדי שיהיה משהו שקצת ייבלום את הירידה ע״מ שלא נדפוק הברכיים.

למחרת היום השכמה מוקדמת והתחלת הליכה לכפר הבא...

 בתמונות: "נאמצ'ה"

אנקדוטה #2

בלילה שלפני הטיסה שמענו על קינוח מיסטי וקסום שנקרא ״hello to the queen".

האגדה מספרת על קערה מלאה בחתיכות בננה מטוגנות בסירופ שוקולד וביסקווטים ששוחים יחד עם גלידת וניל תחת שמיכת סירופ שוקולד נוסף. נלחש לנו כי יש מקום קטן ומיסתורי שנקרא ״קוקי וואלה״ שמוכר את קינוח הכשפים הנ״ל. דילגנו למקום החבוי היטב בסמטאות קטמנדו וזכינו לטעום את גן העדן בקערה הזה. כל ביס היה מלא חיים ואגדה חדשה שיצאה לדרך שסופה תמיד סוף טוב. זכרנו את המקום ואת הקינוח והבטחנו לעצמנו כי יהיו עוד הרפתקאות בהמשך...

הדרך לאברסט

הטיסה- הטיסה ללוקלה ידועה כאחת הטיסות היותר מפחידות במזרח. ממוצע ההתרסקויות עומד על התרסקות לעונה. למה זה ? מפני שהטיסה עוברת בין הרי ההימלאיה יחד עם רוחות חזקות שעלולות  לשנות את יעד הטיסה מלוקלה לאמצע רכס ההרים בקלות. עוד דבר הוא שהנחיתה בלוקלה מתרחשת על מסלול המראה של מאה מטרים בזוית של 30 מעלות שבסופו יש לא פחות מקיר בטון, ככה שאם לא נחתת טוב ובזמן בפעם הראשונה כנראה שלא תהיה פעם שניה...

בכל מקרה החלטנו לנסות את מזלנו (בפעם המי יודע כמה) ולקחת את הטיסה. לאחר עיקוב בלתי פוסק והמתנה של שעות הודיעו לנו שהטיסה התבטלה עקב תנאי מזג אויר קשים. לאחר שדיברנו עם אנשים שהיו שם, התברר לנו שיש כמה שמחכים כבר חמישה ימים לטיסה ! כששמענו את זה החלטנו לוותר על האברסט מפני שימים אין לנו לבזבז, שכן כבר קנינו טיסה להונג קונג ב30.4.13. חזרנו לקטמנדו וחשבנו מה אפשר לעשות. נפלה החלטה לעשות את טרק האגמים הקפואים ולכן הלכנו לסוויסה ע״מ לקבל פרטים על הטרק ולקבל את הכסף של הטיסה חזרה. כאשר דיברנו עם סוויסה, הודיעו לנו במפתיע ששדה התעופה רוצה לקחת לנו 10% מהתשלום מפני שהוא כבר חידש לנו את הכרטיס ליום שלמחרת. מן הסתם לא הסכמנו ונאמר לנו שהדרך לקבל את כל הכסף חזרה היא ללכת לשדה התעופה בבוקר שלמחרת, להסביר להם מה קרה ולקוות שיסכימו להחזיר הכסף או לחכות לטיסה ואם היא לא תצא בזמן לבקש את הכסף חזרה או פשוט לטוס.

קמנו למחרת בבוקר ואמרנו לעצמנו, ״הגענו עד לנפאל ולא נראה את האברסט ?! אין סיכוי״ ועלינו לטיסה שיצאה כי היה מזג אויר טוב ויפה ! בהחלט טיסה מפחידה במטוס קטנטן (בין הרים ענקיים) שהתנועע לפי קצב הרוח. הנחיתה עברה בשלום והגענו ללוקלה בחתיכה רועדת ורוטטת אחת.

כנראה לא ידעתם אבל גם במטוס של 17 אנשים ישנה דיילת..

מהכפר לעיר

ביום שלמחרת עשינו את דרכנו באוטובוס מקומי לבגנס טל. כשהגענו לעיירה בגנס היו לנו 3 אופציות: לקחת מונית, לעלות על אוטובוס או ללכת ברגל ל״מאג׳יקונה״ (הכפר אליו רצינו להגיע). כששאלנו לגבי האוטובוס נאמר לנו שהאוטובוס הקרוב ביותר יוצא עוד שעה וחצי ומונית עולה הון... בדקנו עם נהגי המונית כמה זמן לוקח להגיע לכפר והם כמובן שיקרו לנו ואמרו שעתיים וחצי.. החלטנו לנסות את מזלנו והתחלנו ללכת. הדרך מלאה יופי, עצים ובעלי חיים. ניתן לראות את האגם הגדול ״בגנס״, וכשעוברנו מעליה לירידה קפץ לידינו קוף ומיד ברח. הליכה בין הכפרים הקטנים שבדרך נותנתלנו הצצה לאורח חייהם של המקומיים- ילדות קטנות רוחצות ילדה יותר קטנה בתוך דלי נחושת, מרכז ויפאסנה ענק באמצע היער ועיזות קטנות מתרוצצות בחבורה. לאחר שעת הליכה הגענו למאג׳יקונה. באותו הרגע שנינו התאהבנו במקום ואת כל הרוגע, השלווה והכיף שהיה שם מילים רק יחווירו ויגמדו ולכן לא אוסיף.

 ביום בו חזרנו מגנס טל קנינו כרטיסי טיסה ל״אברסט בייס קמפ״ לעיירה  בשם לוקלה. הטיסה המריאה מקטמנדו ולכן, לצערינו, היינו צריכים לעזוב את פוקרה ולשוב לקטמנדו. ההגעה לקטמנדו הייתה הרבה יותר רגועה ונוחה מההגעה שלנו מהארץ. קטמנדו שונה ממה שזכרנו והכרנו. אולי בגלל השוק והראשוניות שבלהגיע לנפאל ולמזרח ואולי כי הפעם הגענו באור יום או שבעצם שתי הסיבות מתאימות פה יפה. בכל מקרה, החלטנו שלא משנה מה, הפעם המלון שלנו יהיה טוב גם אם זה אומר שנשלם קצת יותר... אחרי שוטטות קצרה עד בינונית שבה פגשנו בסכומים שלא שמענו עליהם בנפאל (60$ לחדר וצפונה) הגענו ל-KTM Resort. מלון יפה במרכז הטאמל שמצליח לשמור על שקט אמיתי והפרדה מהטאמל. אחרי התמקחות קצרה הורידו לנו את המחיר מ10$ ללילה ל700 רופי ללילה וככה התמקמנו לנו בנוחות בהמתנה לטיסה ללוקלה של היום שלמחרת

ראפטינג, גופות ושאר ירקות

בוקר היציאה לראפטינג היה בסימן שאלה אבל החלטנו שנקום, נשתה תה ונראה מה יהיה. הגענו לסוויסה יחד עם שאר האנשים וגילינו שלירן לא היחידה ! עוד ילד ועוד מישהי גם הקיאו כל אותו לילה והחליטו שייצאו ויראו לאן נושבות הרוחות וכך גם אנחנו עשינו. עוד באוטובוס בדרך לשם לירן הרגישה יותר טוב וכשהגענו לשם, כבר הרבה יותר טוב. הילד ולירן המשיכו והבחורה פרשה... בהגעה לנהר חזרתי שנה וחצי אחורה לפריקת טטרה/תובלתיצ בצבא. הורדנו המון ציוד מהאוטובוס, בין היתר סירות, משאבות, משוטים ועוד הרבה דברים אחרים והתחלנו, הבנים, לסדר הכל בזמן שהן, הבנות, הלכו להביא מים ולהכין ארוחת צהריים. חזרה לימים טובים יותר (ואל תצאי מהמטבח !). אחרי עבודה שלא תבייש את שייטת 13 ( שאגב היה איתנו שייט שנראה דיי עייף אחרי הכל) סיימנו את העבודה וישבנו לאכול צהרייפ. אחרי תדרוך קצר וחלוקה לסירות יצאנו לדרך. ביום הראשון שטנו שעתיים שהיו ממש כיפייות ונחמדות עם שתי נפילות גדולות ומים גועשים לאורך כמעט כל הדרך. הגענו לאיזור המחנה של אותו יום והקמנו אוהלים ללילה ושוב הבנות הלכו לעזור בארוחת הערב. לקראת השעה 5 לערך התחיל לרדת גשם שלא הפסיק עד 7. בזמן הגשם היינו כולנו תחת בד ארוך ושיחקנו קלפים, אכלנו ולימדנו גרמני לדבר קצת עברית. יום שני של הראפטינג התחיל בהשכמה מוקדמת, ארוחת בוקר, קיפול ציוד ויציאה לדרך. 6 שעות של ראפטינג עם הפסקת צהריים באמצע, הרבה הפסקות מחתירה, כמה נפילות מגניבות, מים יחסית רגועים ושחייה במים חלק מהזמן... בנהר ה״קאליגנדקי״, בגלל קדשותו, נוהגים לשרוף גופות. בדרכנו ראינו כמה שירפות גופות על גדות הנחל ובמהלך הדרך, בלי קשר לשריפת הגופות, ראינו גופה צפה של אישה. הדבר לא ריגש את הנפאלים והם אמרו שזה קורה לפעמים ואין זה מעניין אף אחד שם ולכן גם המשטרה לא יעשו עם שה יותר מדי... נפאל... בסוף היום הגענו למחנה בסביבות 16:00, הקמנו אוהלים ובערך אותו סדר יום של היום הקודם.. בערב הייתה מדורה יחד עם שירים וריקודים אסל אנחנו באיזשהו שלב היינו גמורים וחתכנו לישון. בבוקר קמנו לראפטינג קצר של חצי שעה עד הגעה למקום ממנו סירת מנוע לקחה אותנו עד נקודת הסיום (המים לאחר חצי השעה הפכו שקטים מאוד עד הסוף). עד שהסירה התחילה לנוע יצאנו לסיבוב בכפר שהיא עגנה בו. בדרך לכפר ראינו מקדש סלע שרצינו ללכת לראות. התחלנו ללכת אני, לירן ועוד שלושה לראותו. בעודנו הולכים שמחים ומאושרים חלפנו על פני זקנה מוזרה. הזקנה ביקשה ממני, לפי הבנתי, כסף. ואחרי שאמרתי לה שאין לי היא נתנה לי מאין חצי מכה חצי ליטוף על היד. ״ מוזר״ אמרתי ומהשכתי ללכת בעוד היא ביקשה גם מהאחרים כסף אך לא עשתה להם כלום. מה שכן עשתה היה לעקוב אחרינו כל הדרך למקדש ולמלמל משהו שנשמע כמו כישוף. הגענו למקדש ונכנסנו אליו, הזקנה עצרה כ10 מטרים ממנו וחיכתה שנצא. כשיצאנו הנא התקרבה אלי ונתנה לי עוד שתי מכות כמו מקודם ואחרי האגרוף לפרצוף שהיא קיבלה היא התרחקה... או שלא... מן הסתם לא עשיתי לה כלום כי היא הייתה זקנה בת 70+ והמשכתי קדימה. ככל שהגברנו קצב כך גם היא הגבירה עד שהגענו קרוב לסירה והיא החליטה שהספיק לה... חוויה מעניינת.. סירת המנוע לקחה אותנו עד האוטובוס ואחרי העלאת הציוד וארוחת הצהריים יצאנו חזרה לפוקרה. נסיעה של 5 שעות נוראיות באוטובוס. אחרי הנסיעה, שבכל רגע ממנה הייתה לי בחילה, הגענו שוב לפוקרה וקבענו להיפגש ב21:00 לראות את הסרט שהכינו לנו בראפטינג. לפני הסרט הלכנו לאכול במסעדה קטנה מומו ועוד סנדויץ והמבורגר עוף ויצאנו לדרכנו מלאי ציפייה לראות את הסרט. סרט ארוך (כחצי שעה) ומייגע שמראה אותנו אוכלים, יושבים, קמים, מדברים, מקימים אוהלים, מפרקים אוהלים ובין לבין טיפ טיפה מים וראפטינג. בכל הסרט הטמעה של סגנונות מוזיקה שונים ומשונים החל מפופ, כלה ברוק ועד death metal... הלכנו לישון. באמצע הלילה קמתי ומאותו רגע השלמתי את הנבואה, שלירן התחילה להגשים, רק מהצד השני...