למחנה הבסיס בדילוגים

התחלת ההליכה לכפר דוקלה הייתה התחלה מישורית אך למרות זאת בגלל הגובה, הרוח והדרך הסלעית והלא ברורה, היא הייתה קשה ורצופת הפסקות. לאחר כשעת הליכה התחילה עלייה תלולה שבסופה גשר המחבר אותנו ישירות לדוקלה. בסופו של דבר, הגענו לאחר שעתיים וחצי ועלייה של 400 מטר לדוקלה. בגבהים האלה לא מומלץ לעלות יותר מ-600 מטרים ביום אך בגלל שהרגשנו טוב והשעה עוד הייתה מוקדמת, החלטנו לחלוף על דוקלה ולעלות עוד 300 מטרים לכפר הבא: ״לובוצ׳ה״. בסופו של יום עלינו 700 מטרים ב4.5 שעות. הגענו ללובוצ׳ה והתמקמנו, יחד עם חבורת שוודים וקנדי אחד שפגשנו עוד קודם לכן, בג״ה קטן ורעוע שממש מט ליפול בכל רגע אבל החדר היה בחינם אז מי אנחנו שנגיד משהו... אחרי ארוחת ערב מלאת דאל באט, שלנו ושל חברינו השוודים, הלכנו לישון. השינה הפעם הייתה יותר טובה לי... מסתבר שהתחלתי להרגיש ממש בן בית בגבהים הללו וכך גם לירן. בוקר יום חדש והתכוננות לקראת הגעה לכפר גורקצ׳פ ולבייס קאמפ ממש היום ! הליכה שהייתה מאוד קשה ללירן (שיצאה מקטגוריית בני/בנות הבית בגבהים האלה באותה שניה) במהלכה עלינו 260 מטר בשלג ובנוף מדהים של נהרות קפואים ומונומנטים לזכר נופלים בנסיונות טיפוס לפסגת האברסט מכוסים בדגלי תפילה טיבטים. בסוף הדרך הגענו לגורקצ׳פ. כפר (אם אפשר לקרוא לו כך) שמורכב מ3 ג״ה סבירים, שכל תכליתו היא לתת מחסה ומקום לינה למטיילים. הנחנו את הציוד באחד הג״ה ויצאנו לעבר הבייס קמפ. הבייס קאמפ הוא בעצם המחנה בו מחכים כל אותם יצורים שהולכים לנסות להעפיל לפסגת האברסט. הליכה קלילה ונטולת תיקים של שעה וחצי הביאה אותנו לבייס קמפ. בבייס קמפ עצמו אין מה לעשות... המקום מורכב מהרבה אוהלים, קצת זבל והרבה אנשים שמחכים לאור ירוק לצאת לטיפוס. הצטלמנו ליד השלט המפורסם כמו כל מטרק טוב, בהינו בקבוצה של אנשים רוקדים כי הודיעו להם שהם יוכלו לצאת ביום שלמחרת והתחלנו לחזור חזרה את 200 המטרים שעלינו מגורקצ׳פ לבייס קמפ. הדרך חזרה ( כמו הדרך הלוך) הייתה מלאה באגמים קפואים ושלג ושלא כמו בדרך הלוך, גם התחיל לרדת שלג ונהיה קר מאוד. באותה הנקודה בדיוק פגשתי בזוג עופות מוזרים שחיים בגובה הזה.. זוג עופות שלא עפים ונראים כמו הכלאה בין תרנגול, טווס וארמדילו. נופפתי להם לשלום וחזרנו לגורקצ׳פ.

ברקע: גורקצ'פ

טיפוס לגובה

ההתחלה הייתה בעלייה קטנה ולירן החלה להשתמש במקל ההליכה וסיפרה שהוא עוזר לה באופן יוצא דופן. ״מה כבר המקל הזה יכול לעזור כל כך?!״ אמרתי והמשכתי ללכת ללא עזרתו. בשלב כלשהו הגענו לעלייה תלולה של כ700 מטרים והחלטתי שזהו הזמן לעשות הרצה למקל. מדהים. מי היה מאמין שהמקל המחורבן יול כל כך לעזור ?! כאילו יש עוד רגל שסוחבת אותך עוד ועוד קדימה! אחרי עזרה ממקל ההליכה הגענו לדבוצ׳ה. שוב קיבלנו חדר בג״ה סביר (מינוס) והחלטתי ללכת להתקלח (מנמצ׳ה מקלחות חמות עולות כסף) במחיר של 400 רופי. תחילת המקלחת במים רותחים אך זרם חלש מאוד, באותו רגע לא יכולתי להגיד כלום כי הייתי כל כך מסריח והתחיל להיות קר באיזור כך שמקלחת הייתה דבר קדוש ונחוץ ביותר. באמצע המקלחת המים נהיו קפואים... כן כן בדיו בשלב שסיבנתי את עצמי ורציתי לשטוף הסבון ממני... אז הם נהיו קפואים (לא קרים- קפואים!). אחרי המתנה של 5 דקות שמתי עלי מגבת ויצאתי למצוד אחר בעלת הג״ה שהביאה לי מים חמים בדלי לשטוף ממני את הסבון וברוב חוצפתה גם חשבה שאשלם מחיר מלא על חצי מקלחת.. אמרתי לה ״חצי מקלחת חצי מחיר״ וכך היה. אחרי הלילה עפנו מהמקום הזה והלכנו לכפר הבא. מה שהיה לנו מוזר הוא שכשהיינו באנפורנה בגבהים כמו שהיינו אז, המקום היה עטוף בשלג ופה כלום... פשוט אף פתית שלג! בהמשך ההליכה עברנו שוב נופים מדהימים והגענו לפריצ׳ה. עיירה באמצע עמק גדול עם רויות משוגעות וחזקות ! מהר נכנסנו לג״ה והתמקמנו. אחרי ארוחת הערב הזמנו לעצמנו שוקו חם שלא היה מבייש את מקס ברנר עצמו ויכול היה לשמח כל לבב אנוש (מה שאכן קרה). אחרי שינה בינונית עקב מחסור בחמצן בגבהים הללו, קמנו לבוקר שכולו שלג! מה שנקרא, תזהר ממה שאתה מבקש, אתה עלול לקבל אותו....

 

מנאמצ׳ה באהבה

הליכה קצרה של כשעתיים מלוקלה מביאה אותנו לכפר פאקדינג. מסיבה לא ברורה התחלתי לשמוע את הגרון זועק מכאב, ואת הראש בועט בכוח בעצמו. חליתי. נזלת, כאב גרון וכאב ראש במכה אחת בלי אזהרה מוקדמת. השכם בבוקר חשבתי אם אני מסוגל בכלל ללכת או שאני צריך יום מנוחה לפני התחלת הטרק, שכן באותו היום היינו אמורים לעלות קילומטר גובה. החלטתי ללכת. בהחלט יום קשה. ההליכה בטרק הזה מלווה גם היא בנופים מדהימים, מפלים, נחלים ונהרות בדומה לאנפורנה, אך השוני הוא שהעליות והירידות הרבה יותר תלולות- דבר המקשה על עניין המחלה. אחרי 6 שעות הליכה ועלייה תלולה מאוד של 800 מטרים הגענו לנמצ׳ה. נמצ׳ה נחשבת כפר אך למעשה היא עיירה קטנה עם המון המון גסטהאוסים, בנק,סופרמרקטים, מסעדות, מאפיות וחנויות. בנאמצ׳ה עושים יום מנוחה כולם על מנת להסתגל לגובה, מה שהתאים לי בול ביחס למצב ביום הקודם וביום עצמו. הלכנו לאחד הג״ה והיינו צריכים להטעין את הפלאפונים. נאמר לנו שהטענה עולה 300 רופי. ״300 רופי ?!״ אמרנו והחלטנו לא להטעין. חזרנו לחדר ואז ראיתי שמעל המיטות יש הכנה למנורת לילה עם חוטי חשמל ומפסק. אחת שתיים אירגנתי פינת הטענה מצויינת כשחיברתי את חוטי החשמל למפצל ולחצתי על המפסק. חצי רופי לא שילמנו על ההטענה. ביום שלמחרת הודיעו לנו כי אנו צריכים לעזוב שכן כל הג״ה מוזמן... חיפשנו ג״ה אחר ומצאנו. הלכנו להתקלח ויצאנו לחנויות למלא את מלאי העוגיות ההולך ואוזל שלנו. מצבי השתפר פלאים ! החלטנו לקנות מקלות הליכה (אחד לכל אחד) כדי שיהיה משהו שקצת ייבלום את הירידה ע״מ שלא נדפוק הברכיים.

למחרת היום השכמה מוקדמת והתחלת הליכה לכפר הבא...

 בתמונות: "נאמצ'ה"

אנקדוטה #2

בלילה שלפני הטיסה שמענו על קינוח מיסטי וקסום שנקרא ״hello to the queen".

האגדה מספרת על קערה מלאה בחתיכות בננה מטוגנות בסירופ שוקולד וביסקווטים ששוחים יחד עם גלידת וניל תחת שמיכת סירופ שוקולד נוסף. נלחש לנו כי יש מקום קטן ומיסתורי שנקרא ״קוקי וואלה״ שמוכר את קינוח הכשפים הנ״ל. דילגנו למקום החבוי היטב בסמטאות קטמנדו וזכינו לטעום את גן העדן בקערה הזה. כל ביס היה מלא חיים ואגדה חדשה שיצאה לדרך שסופה תמיד סוף טוב. זכרנו את המקום ואת הקינוח והבטחנו לעצמנו כי יהיו עוד הרפתקאות בהמשך...

הדרך לאברסט

הטיסה- הטיסה ללוקלה ידועה כאחת הטיסות היותר מפחידות במזרח. ממוצע ההתרסקויות עומד על התרסקות לעונה. למה זה ? מפני שהטיסה עוברת בין הרי ההימלאיה יחד עם רוחות חזקות שעלולות  לשנות את יעד הטיסה מלוקלה לאמצע רכס ההרים בקלות. עוד דבר הוא שהנחיתה בלוקלה מתרחשת על מסלול המראה של מאה מטרים בזוית של 30 מעלות שבסופו יש לא פחות מקיר בטון, ככה שאם לא נחתת טוב ובזמן בפעם הראשונה כנראה שלא תהיה פעם שניה...

בכל מקרה החלטנו לנסות את מזלנו (בפעם המי יודע כמה) ולקחת את הטיסה. לאחר עיקוב בלתי פוסק והמתנה של שעות הודיעו לנו שהטיסה התבטלה עקב תנאי מזג אויר קשים. לאחר שדיברנו עם אנשים שהיו שם, התברר לנו שיש כמה שמחכים כבר חמישה ימים לטיסה ! כששמענו את זה החלטנו לוותר על האברסט מפני שימים אין לנו לבזבז, שכן כבר קנינו טיסה להונג קונג ב30.4.13. חזרנו לקטמנדו וחשבנו מה אפשר לעשות. נפלה החלטה לעשות את טרק האגמים הקפואים ולכן הלכנו לסוויסה ע״מ לקבל פרטים על הטרק ולקבל את הכסף של הטיסה חזרה. כאשר דיברנו עם סוויסה, הודיעו לנו במפתיע ששדה התעופה רוצה לקחת לנו 10% מהתשלום מפני שהוא כבר חידש לנו את הכרטיס ליום שלמחרת. מן הסתם לא הסכמנו ונאמר לנו שהדרך לקבל את כל הכסף חזרה היא ללכת לשדה התעופה בבוקר שלמחרת, להסביר להם מה קרה ולקוות שיסכימו להחזיר הכסף או לחכות לטיסה ואם היא לא תצא בזמן לבקש את הכסף חזרה או פשוט לטוס.

קמנו למחרת בבוקר ואמרנו לעצמנו, ״הגענו עד לנפאל ולא נראה את האברסט ?! אין סיכוי״ ועלינו לטיסה שיצאה כי היה מזג אויר טוב ויפה ! בהחלט טיסה מפחידה במטוס קטנטן (בין הרים ענקיים) שהתנועע לפי קצב הרוח. הנחיתה עברה בשלום והגענו ללוקלה בחתיכה רועדת ורוטטת אחת.

כנראה לא ידעתם אבל גם במטוס של 17 אנשים ישנה דיילת..

מהכפר לעיר

ביום שלמחרת עשינו את דרכנו באוטובוס מקומי לבגנס טל. כשהגענו לעיירה בגנס היו לנו 3 אופציות: לקחת מונית, לעלות על אוטובוס או ללכת ברגל ל״מאג׳יקונה״ (הכפר אליו רצינו להגיע). כששאלנו לגבי האוטובוס נאמר לנו שהאוטובוס הקרוב ביותר יוצא עוד שעה וחצי ומונית עולה הון... בדקנו עם נהגי המונית כמה זמן לוקח להגיע לכפר והם כמובן שיקרו לנו ואמרו שעתיים וחצי.. החלטנו לנסות את מזלנו והתחלנו ללכת. הדרך מלאה יופי, עצים ובעלי חיים. ניתן לראות את האגם הגדול ״בגנס״, וכשעוברנו מעליה לירידה קפץ לידינו קוף ומיד ברח. הליכה בין הכפרים הקטנים שבדרך נותנתלנו הצצה לאורח חייהם של המקומיים- ילדות קטנות רוחצות ילדה יותר קטנה בתוך דלי נחושת, מרכז ויפאסנה ענק באמצע היער ועיזות קטנות מתרוצצות בחבורה. לאחר שעת הליכה הגענו למאג׳יקונה. באותו הרגע שנינו התאהבנו במקום ואת כל הרוגע, השלווה והכיף שהיה שם מילים רק יחווירו ויגמדו ולכן לא אוסיף.

 ביום בו חזרנו מגנס טל קנינו כרטיסי טיסה ל״אברסט בייס קמפ״ לעיירה  בשם לוקלה. הטיסה המריאה מקטמנדו ולכן, לצערינו, היינו צריכים לעזוב את פוקרה ולשוב לקטמנדו. ההגעה לקטמנדו הייתה הרבה יותר רגועה ונוחה מההגעה שלנו מהארץ. קטמנדו שונה ממה שזכרנו והכרנו. אולי בגלל השוק והראשוניות שבלהגיע לנפאל ולמזרח ואולי כי הפעם הגענו באור יום או שבעצם שתי הסיבות מתאימות פה יפה. בכל מקרה, החלטנו שלא משנה מה, הפעם המלון שלנו יהיה טוב גם אם זה אומר שנשלם קצת יותר... אחרי שוטטות קצרה עד בינונית שבה פגשנו בסכומים שלא שמענו עליהם בנפאל (60$ לחדר וצפונה) הגענו ל-KTM Resort. מלון יפה במרכז הטאמל שמצליח לשמור על שקט אמיתי והפרדה מהטאמל. אחרי התמקחות קצרה הורידו לנו את המחיר מ10$ ללילה ל700 רופי ללילה וככה התמקמנו לנו בנוחות בהמתנה לטיסה ללוקלה של היום שלמחרת

ראפטינג, גופות ושאר ירקות

בוקר היציאה לראפטינג היה בסימן שאלה אבל החלטנו שנקום, נשתה תה ונראה מה יהיה. הגענו לסוויסה יחד עם שאר האנשים וגילינו שלירן לא היחידה ! עוד ילד ועוד מישהי גם הקיאו כל אותו לילה והחליטו שייצאו ויראו לאן נושבות הרוחות וכך גם אנחנו עשינו. עוד באוטובוס בדרך לשם לירן הרגישה יותר טוב וכשהגענו לשם, כבר הרבה יותר טוב. הילד ולירן המשיכו והבחורה פרשה... בהגעה לנהר חזרתי שנה וחצי אחורה לפריקת טטרה/תובלתיצ בצבא. הורדנו המון ציוד מהאוטובוס, בין היתר סירות, משאבות, משוטים ועוד הרבה דברים אחרים והתחלנו, הבנים, לסדר הכל בזמן שהן, הבנות, הלכו להביא מים ולהכין ארוחת צהריים. חזרה לימים טובים יותר (ואל תצאי מהמטבח !). אחרי עבודה שלא תבייש את שייטת 13 ( שאגב היה איתנו שייט שנראה דיי עייף אחרי הכל) סיימנו את העבודה וישבנו לאכול צהרייפ. אחרי תדרוך קצר וחלוקה לסירות יצאנו לדרך. ביום הראשון שטנו שעתיים שהיו ממש כיפייות ונחמדות עם שתי נפילות גדולות ומים גועשים לאורך כמעט כל הדרך. הגענו לאיזור המחנה של אותו יום והקמנו אוהלים ללילה ושוב הבנות הלכו לעזור בארוחת הערב. לקראת השעה 5 לערך התחיל לרדת גשם שלא הפסיק עד 7. בזמן הגשם היינו כולנו תחת בד ארוך ושיחקנו קלפים, אכלנו ולימדנו גרמני לדבר קצת עברית. יום שני של הראפטינג התחיל בהשכמה מוקדמת, ארוחת בוקר, קיפול ציוד ויציאה לדרך. 6 שעות של ראפטינג עם הפסקת צהריים באמצע, הרבה הפסקות מחתירה, כמה נפילות מגניבות, מים יחסית רגועים ושחייה במים חלק מהזמן... בנהר ה״קאליגנדקי״, בגלל קדשותו, נוהגים לשרוף גופות. בדרכנו ראינו כמה שירפות גופות על גדות הנחל ובמהלך הדרך, בלי קשר לשריפת הגופות, ראינו גופה צפה של אישה. הדבר לא ריגש את הנפאלים והם אמרו שזה קורה לפעמים ואין זה מעניין אף אחד שם ולכן גם המשטרה לא יעשו עם שה יותר מדי... נפאל... בסוף היום הגענו למחנה בסביבות 16:00, הקמנו אוהלים ובערך אותו סדר יום של היום הקודם.. בערב הייתה מדורה יחד עם שירים וריקודים אסל אנחנו באיזשהו שלב היינו גמורים וחתכנו לישון. בבוקר קמנו לראפטינג קצר של חצי שעה עד הגעה למקום ממנו סירת מנוע לקחה אותנו עד נקודת הסיום (המים לאחר חצי השעה הפכו שקטים מאוד עד הסוף). עד שהסירה התחילה לנוע יצאנו לסיבוב בכפר שהיא עגנה בו. בדרך לכפר ראינו מקדש סלע שרצינו ללכת לראות. התחלנו ללכת אני, לירן ועוד שלושה לראותו. בעודנו הולכים שמחים ומאושרים חלפנו על פני זקנה מוזרה. הזקנה ביקשה ממני, לפי הבנתי, כסף. ואחרי שאמרתי לה שאין לי היא נתנה לי מאין חצי מכה חצי ליטוף על היד. ״ מוזר״ אמרתי ומהשכתי ללכת בעוד היא ביקשה גם מהאחרים כסף אך לא עשתה להם כלום. מה שכן עשתה היה לעקוב אחרינו כל הדרך למקדש ולמלמל משהו שנשמע כמו כישוף. הגענו למקדש ונכנסנו אליו, הזקנה עצרה כ10 מטרים ממנו וחיכתה שנצא. כשיצאנו הנא התקרבה אלי ונתנה לי עוד שתי מכות כמו מקודם ואחרי האגרוף לפרצוף שהיא קיבלה היא התרחקה... או שלא... מן הסתם לא עשיתי לה כלום כי היא הייתה זקנה בת 70+ והמשכתי קדימה. ככל שהגברנו קצב כך גם היא הגבירה עד שהגענו קרוב לסירה והיא החליטה שהספיק לה... חוויה מעניינת.. סירת המנוע לקחה אותנו עד האוטובוס ואחרי העלאת הציוד וארוחת הצהריים יצאנו חזרה לפוקרה. נסיעה של 5 שעות נוראיות באוטובוס. אחרי הנסיעה, שבכל רגע ממנה הייתה לי בחילה, הגענו שוב לפוקרה וקבענו להיפגש ב21:00 לראות את הסרט שהכינו לנו בראפטינג. לפני הסרט הלכנו לאכול במסעדה קטנה מומו ועוד סנדויץ והמבורגר עוף ויצאנו לדרכנו מלאי ציפייה לראות את הסרט. סרט ארוך (כחצי שעה) ומייגע שמראה אותנו אוכלים, יושבים, קמים, מדברים, מקימים אוהלים, מפרקים אוהלים ובין לבין טיפ טיפה מים וראפטינג. בכל הסרט הטמעה של סגנונות מוזיקה שונים ומשונים החל מפופ, כלה ברוק ועד death metal... הלכנו לישון. באמצע הלילה קמתי ומאותו רגע השלמתי את הנבואה, שלירן התחילה להגשים, רק מהצד השני...

הולי שיט

הנסיעה לפוקרה הייתה צרופה בציפייה לרוגע, השלווה והסתלבט עם הספרים על גדות הנחל. כבר בדרך הייתה הרגשה שזה לא יקרה.. באותו היום ממש חל חג מיוחד של כל ההינדואים שנקרא ״הולי״. חג שכל מטרתו להפוך את היום למסיבת צבע (לא טבע) ענקית ! עוד בנסיעה עצמה ילדים השפריצו צבע על המונית וראינו את כל האנשים מפוצצים בצבע בכל חלק מגופם. כאשר הגענו לפוקרה לא נותרו אנשים, אלא רק גושי צבע מהלכים שצועקים ״happy holy!!!״ וצובעים כל דבר הנקלע לדרכם. המראות היו מגניבים בטירוף ! רק צבע וצבע וצבע בכל מקום ! וזה מקובל על כולם, שוטרים צבועים, בעלי עסקים צבועים, כבישים צבועים, כבשים צבועות, כלבים צבועים ופרות צועות והכל באווירה של מסיבה כל היום וכל הזמן! פילסנו את דרכנו עם התיקים דרך כל הצבע והגענו למלון כמעט ללא פגע. בעל המלון הודיע לנו כי לצערו כל החדרים לאותו יום, ללא יוצא מן הכלל, תפוסים אבל הוא יסדר לנו חדר במלון אחר במחיר סביר... וכך היה. ביום שלמחרת חזרנו לחדר שלנו. בארבעת הימים הבאים שלנו בפוקרה יצרנו לנו רשימת ״חברים״ מקומית- מקומות שטוב לקנות בהם, לאכול בהם וסתם להיות בהם בפנאן. אז כל בוקר היינו הולכים לחברים שלנו מ״קפה באביטה״ לדפוק ארוחת בוקר טובה בזיל הזול ואולי גם איזה ״מומו״ (קופתאות עם בשר) קטן בצהריים, מים קונים רק מהחברה שלנו בחנות המשקאות שמוכרת מים הכי זול ב״לייקסייד״ ואיך אפשר בלי החבר והחברה הזקנים שלנו והאננס ונייר הטואלט שלהם ? אי אפשר בלי...
בערב יצאנו ל״ביזי בי״ ה-מקום לצאת אליו בפוקרה עם שתייה טובה, אווירה טובה, אנשים טובים ואפילו להקה שמופיעה שם עם שירים מערביים רגילים ולא הזבל שנהוג לשמוע פה.. ללהקה מסתבר יש עדת מעריצים קטנה שבכל שיר שלה ולא משנה באיזה סגנון הוא, רוקדים אותו דבר כמו חבורת ילדים מפגרים בכיתה ד׳. את ארבעת הימים הללו בפוקרה העברנו בעיקר בלהירגע ולא לעשות יותר מדי והקפדה קשה על לעשות את זה (או לא לעשות את זה ? לא יודע..). אין יותר מפעילות אחת לא רגילה ביום ! יום אחד שיט באגם, יום אחד נסיעה לשוק מקומי, יום אחד חקירת צדדים אחרים בפוקרה ויום אחד קניית תה ירוק (יום קשה במיוחד). לאחר ארבעת הימים יצאנו לראפטינג בנהר הקאליגאנדקי הקדוש אך לא לפני שהתגשמה הנבואה לה מצפה כל מי שמגיע למזרח.. לירן כנראה אכלה משהו לא טוב והקיאה כל אותו לילה שלפני הראפטינג...

פוקרה ברגעים קצת יותר רגועים.

רק לשם הבהרה...

הרבה מהדברים שנכתבו עד כה, והדברים שיכתבו בהמשך נכתבים בהלצה ומאוד נהנינו מכל הזמן שלנו בנפאל כך שיש לקחת את הדברים בעירבון מוגבל....
תודה !

העלייה, הירידה ומה שביניהן

לא לשווא נשארנו יום נוסף במאננג... ביום שלאחר יום המנוחה התחלנו את ההליכה . האויר קצת קשה יותר לנשימה ומכך הדרך קשה יותר ויש צורך ביותר הפסקות. לאחר כ-5 שעות הגענו לכפר ״יאק קרקה״- בו סדר יום רגיל, שינה והשכמה מוקדמת לקראת טיפוס לגובה 4500 מטרים (מגובה 4000 מטרים). האויר פה כבר כמעט בלתי נסבל וההליכה נהייתה הרבה יותר קשה. לאחר המה שעות ואינספור הפסקות הגענו ל״ט׳רונג פדי״- ״פדי״ בנפאלית הוא המקום ממנו מתחילים לטפס הר לגובה רב, ״ט׳רונג״ הוא שם ההר. בטרונג פדי כבר חזר הדיל הישראלי ושם הלכנו לישון מוקדם במיוחד לקראת השכמה מוקדמת במיוחד. השכמנו קום ב-4:30 לפנות בוקר לקראת יציאה בסביבות 6:00 בבוקר. העלייה הייתה קשה להחריד ! עלייה חדה ולא מתונה בעליל מלאה בקרח ושלג, אויר בלתי נסבל וזו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את המשקל על הגב. לאחר הרבה הפסקות וקצת הליכה ביניהן, הרבה מחשבות כניעה מצד לירן, נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע) וקילומטר ו27 מטר הגענו ל״פס״ (מעבר גדול בין 3 הרים ענקיים). המעבר היה כל כך מושלג שלא ראו את השלט המפורסם שלו (בגובה 1.5 מטרים) כי היה מכוסה שלג... לירן חטפה בדרך כאב ראש חד וברגע שהתחלנו לרדת הוא עבר ממנה אלי... הירידה מהפס, לדעתי, הייתה קשה בהרבה מהעלייה. הצורך לבלום את עצמי בכל צעד הפך את 1620 המטרים לנוראיים וסיפקו לי כאב ברכיים חמור. בסוף הירידה אחרי גלבה בשלג לכל אחד הגענו לכפר ״מוקטינט״. עיירה יפה לצד מקדש טיבט המפורסמת במלון ״בוב מארלי״, אליו הלכנו, והנוף המדברי השונה בתכלית מכל מה שראינו עד עכשיו. במלון הייתה מקלחת רותחת, מוזיקה טובה ואווירה מדהימה. הזמנו ארוחת ערב דשנה, כיאה למי שעבר את הפס, יחד עם כל הישראלים שיחקנו קלפים ונהננו בטירוף! יום לאחר מכן התחלנו את ההליכה (ירידה) ל״ג׳ומסום״. הירידה המלווה בנוף מדברי וקניונים ענקיים הייתה מאוד נחמדה עד הרגע שהתחילו הרוחות... רוחות חזקות שיוצרות מערבולות חול שעפו עלינו וג׳יפים רבים שהפכו את הדרך למאובקת במיוחד, דיי הרסו לנו את ההליכה ושינו אותה ללא נחמדה בעליל. לאחר שלירן כמעט עפה ולי סטרו כמה אבנים בפרצוף, ניצלנו את הרגע בו עבר אוטובוס ועלינו עליו עד ל״ג׳ומסום״ (מרחק שעה הליכה/15 דקות נסיעה). מ״ג׳ומסום״ השכלנו ולקחנו אוטובוס ל״טאטופני״ יחד עם ניר וירדן. ״טאטופני״ משמעותה מים חמים שכן, היא מפורסמת במעיינות החמים שלה. על אף החום ששרר בחוץ החלטנו ללכת בכל מקרה למעיינות. שמחים ומאושרים הצטיידנו במגבת, בגד ים ומלא מצב רוח טוב והלכנו למעיינות ! כאשר הגענו התברר לנו שעשו טרנספר של הסחנה מהארץ ל״טאטופני״ רק שהקטינו אותו לכדי שתי בריכות קטנטנות מבטון ואת הערבים החליפו בעשרות נפאלים זכרים ומשופמים. החלטנו לוותר. היום בו הגענו לטאטופני היה ליל הסדר ומהישראלים שראינו ופגשנו, היינו שישה. החלטנו לעשות משהו לליל הסדר בצורת ארוחה גדולה שעולה הרבה כסף... בכל זאת יציאת מצרים... התכנסנו ב-20:00 לסעודה, ומחוץ למלון שלנו עברו חבורה של אנשים מבוגרים שסימנה לנו תנועות של כיפה על הראש. יצאתי אליהם והתברר שהם ישראלים (מן הסתם) שעורכים סוג של ליל סדר כמה מלונות מאיתנו ! קבענו להיפגש כחצי שעה מאותו הרגע. אחרי ארוחה, שהצדיקה את מחירה, הלכנו לעשות את ליל הסדר, שבשום אופן לא היה קשור לסדר מסויים... עם זאת היו מצות, יין והגדות ככה שהייתה אווירת ליל סדר (במיוחד שעשינו יציאת מצרים משלנו כמה ימים קודם). באווירה זו סיימנו את טרק האנפורנה לאחר 13 ימים, אלפי נופים ומראות מדהימים, כ-500 תמונות, חברים חדשים ורגעים בלתי נשכחים (סוף הוליוודי משהו)... מכאן הדרך הייתה חזרה לפוקרה..

האנפורנה Part One

האנפורנה.
הגענו ביום המדובר לסוויסה ב08:00 ועלינו על ואן לעיירה הראשונה ממנה יוצאים לטרק- בסי סאהר. הואן המרווח ובו מקום ל20 אנשים התמלא אט אט וכיאה לנפאל הגיע ל35 אנשים, שיחד עם המוזיקה הנפאלית שהנהג דאג שנשמע בווליום של מסיבת טבע, הפך את 5 שעות הנסיעה לכיף גדול... אבל כבר התחלנו להתרגל.. הגענו לבסי סאהר ובגלל השעה המאוחרת יחסית להתחלת טיול רגלי, החלטנו לקחת ג׳יפ לכפר הראשון. הגענו לאחר כשעתיים לכפר ״סנגה״. כפר מדהים השוכן בסמוך למפל מים גדול הנשפך לנהר (שהמשיך איתנו כמעט לכל אורך הטרק). הגענו לגסט האוס הראשון שהציע לנו חדר ב-250 רופי, אבל סחבק אינו פראייר.. כבר בארץ שמעתי על עסקה מוזרה שהגסטהאוסים בטרקים מסכימים לה - החדר בחינם והאוכל בכסף ! כמובן שניסיתי את העסקה והיא עבדה ! בעל הגסטהאוס הסכים מייד למה שבדיעבד התברר שנקרא ״הדיל הישראלי״. הסתובבות קצרה במקום, ארוחת ערב, מקלחת חמה (מאוד להפתעתנו) ולמיטה. השכמה מוקדמת ב-06:00, ארוחת בוקר ויציאה לעיירה הבאה - ״טאל״. הליכה מדהימה עם נופים שכל ספר עב כרס לא יספיק לתאר במילים, ומפלים כל 5 דקות מהם מילאנו את בקבוקי המים שלנו ועשינו הפסקות קפה ותמרים (באדיבות רונית שדה) בהם. המשך הליכה ועלייה בגובה של כ-700 מטרים הביאה אותנו לצומת דרכים ודילמה שהכרעתה השאירה אותנו מצולקים ומלומדים. הגענו בסביבות השעה 10:30 לגשר המוביל לדרך לכפר טאל ונאמר לנו שתוך שעתיים וקצת נגיע לשם, אמרנו אחד לשני ״מה נעשה מ12:30 בטאל ?! חבל על הזמן, בוא נעשה עוד יום !״. מה שהפתיע הוא שההצעה הגיעה מטיילת העל, המרחפת על הרים - לירן ״פאקינג״ שדה. הסכמתי עם ההצעה, ויתרנו על הגשר והתחלנו ללכת לכפר ״דאנקיו״ שלפי נפאלי מקומי צריך להיות כשעתיים מ״טאל״. לקח נוסף וחשוב שלמדנו הוא שנפאלים מחשבים זמנים לפי שעון מיוחד מאוד שנמצא במוחו של כל אחד ואחד מהם ונוטה לסטות מהזמן האמיתי בין שעתיים ל-8 שעות... אחרי הליכה מייסרת ועלייה של עוד 500 מטרים, הגענו ל״דאנקיו״ שחוטים מעייפות, תפוסים בכל שריר שקיים ברגל ורעבים בטירוף. התיישבנו בגסט האוס שכמובן הסכים לדיל הישראלי והזמנו לאכול. לקח לו ״רק״ שעה להכין ספגטי עם טונה או משהו כזה אבל בנפאל כמו בנפאל צריך סבלנות להכל. פגשנו עוד ישראלים בגסטהאוס שהגענו אליו בסביבות 17:00 אבל היינו כל כך עייפים שהתקלחנו ועפנו לישון.יקיצה מוקדמת, ומאוד לא טבעית, והתחלת הליכה לכפר הבא. הקור כבר מתחיל לאט לאט לתפוס והעליות נהיות טיפה יותר חדות אבל הנופים והמראות של פסגות מכוסות שלג ומפלים שוצפים לצד קניונים קטנים שווים הכל. במהלך ההליכה גילינו משהו קצת מוזר על עצמנו- בכל פעם שאנחנו עושים עצירה ארוכה ומסיימים אותה, אנו נעמדים, הולכים בין 2 ל-3 צעדים ומגיעים לכפר... עניין מוזר שחזר על עצמו הרבה פעמים במהלך הטרק. בכל מקרה במהלך ההפסקה שכנ״ל, פגשנו בשלושה חבר׳ה ישראלים (שליוו אותנו מאותו הרגע עד סוף הטיול): עמית, ניר וירדן שהלכו עם שני פורטרים ואמרו שהם מביאים אותם בכל פעם לגסטהאוסים מצויינים. קבענו שבכפר הבא הם יחכו לנו בכניסה לגסטהאוס. הגענו לכפר ובהחלט המקום ענה על הציפיות. יצאנו להסתובב באיזור חדורי מטרה למצוא סוכר לפקל קפה. מצאנו ! ומה שעוד מצאנו הן עוגיות בשם שוקו פאי שהפכו את הטיול להרבה יותר נחמד. בדרך חזרה התחיל לרדת עלינו שלג (פעם ראשונה בשביל שנינו) וחזרנו לגסטהאוס. בערב התכנסנו כולנו עם עוד שתי ישראליות, שחזרו בגלל מחלת גבהים, בחדר האוכל ושם לימדתי את הבורים את המשחק שלאחריו אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור : ״שלום לנסיך״. אחרי המשחק וארוחת דאלבאט הלכנו לישון לקראת יום המחר. הכמה ימים שלאחר מכן התנהלו באופן דומה לימים שעברנו עד אז, עם נופים מדהימים שממשיכים להיחשף אלינו, התחלת הליכה בשלג, קריאה, יניב, רמי, דאלבאט ומרק שום (תרופה טבעית ומונעת למחלת גבהים). עברנו בכפרים: פיסאנג, בראקה ובמנאנג (פה הפסיק הדיל הישראלי).
במנאנג נשארנו עוד לילה על מנת להתרגל לגובה, בכל זאת 3.5 קילומטרים מעל פני הים לא באים ברגל... או שבעצם כן......................

אל האגם ומעבר לו...

הנסיעה עצמה, מפחידה ככל שהייתה, הייתה יחסית רגועה ושליווה וארכה כ-8 שעות עד ההגעה לפוקרה. עם ההגעה לפוקרה (בסביבות השעה 14:00) רצו אלינו נהגי מוניות אך הפעם בכמות הרבה יותר קטנה ואנחנו כבר היינו הרבה יותר מוכנים. אישה נחמדה ומקומית שנסעה איתנו וייחצנה את המלון שלה בהודו (דראמסלה) אמרה לנו כמה מונית אמורה לעלות כך שהיה לנו מידע התחלתי לפחות על איך להסתדר מפה. לקחנו מונית עם אחד מבעלי המלונות בפוקרה למלון שלו (שגם עליו שמענו מבעוד מועד) שנקרא Lotus Inn. הגענו למלון ונשמנו לרווחה... חדר גדול עם מיטה ומזרן אמיתיים, נקי, מקלחת עם מים חמים נטולי ריח וגם גינה ירוקה.. לאט לאט המשפט הראשון שכתבתי התחיל להסתדר. אחרי מנוחה קלילה במלון יצאנו להסתובב בפוקרה. העיר יושבת על גדות אגם phew - אגם קטן בנפאל שלוקח את הכנרת בכיס הקטן (הממש קטן)... אגם מלא בסירות קטנות להשכרה, מוקף עצים ירוקים ואווירה של חופש אופפת אותו. הלכנו לסוויסה על מנת לסגור את טרק האנפורנה. אחרי עוד הסבר מפורט מאוד על האנפורנה החלטנו לצאת לטרק ללא פורטר (סבל תיקים נפאלי), יומיים מאותו רגע. את היום שלאחרמכן העברנו בהסתובבות בפוקרה, קניות, קריאה ובהייה באגם.
ואז היום המיוחל הגיע !

ויהי לילה ויהי יום ויהי יציאה מחור התחת...

בוקר יום שלישי, התארגנות מהירה ותרגולת יציאה מהירה שלנו לכיוון מלון חדש. הגענו. מלון ״לאקי סטאר״ ששמעתי עליו מבעוד מועד דברים טובים. לקחנו חדר באותו מחיר כמו ב״ליליס״, מקלחת קצת יותר טובה, מיטות קצת יותר טובות, בעיקרון חדר קצת יותר טוב.. חוץ מהשירותים, הם אותו דבר... באותו הרגע התחלתי להבין את קטמנדו, אם יש גג ורצפה- המקום טוב, אם הגג והרצפה נקיים- המקום יוקרתי ואם אתה יכול לשבת על כסא/מיטה בחדר חשוף ישבן- המקום מתחיל מ-25 דולר ללילה. יצאנו לראות קצת את קטמנדו. להוציא את כמות כלי התחבורה, הזיהום והציפצופים של הרכבים (נסו לחשוב על ציפצוף במקום איתות.. תמיד!), קטמנדו עדיין דיי מסריחה ! אמנם חנויות יפות ואנשים שמחים שלא רואים כל יום אבל כמות ההצקות מהמוכרים, ההצעות הבלתי פוסקות מנהגי מוניות וריקשות לעלות אליהם והנסיונות לשידול לסמים הופכים את המקום לכמעט בלתי נסבל. אצנו רצנו לסוויסה על מנת לקבל את כל המידע לגבי הטרקים שאפשר לעשות, המרת דןלרים לרופי ודרך יציאה מקטמנדו. אחרי הסברים מאוד טובים ומספקים ועזרה שלא הייתי מצפה לה גם מישראלי, קנינו כרטיס אוטובוס לפוקרה שאחרי קצת זמן שם נתחיל את טרק האנפורנה. עדיין, היה עלינו להעביר יום בקטמנדו (היה אז רק צהריים) אז התחלנו ללכת. יצאנו מאיזור הטאמל לאיזור קניות אחר, פחות מתויר ויותר נורמלי. קנינו קצת דברים לבית, הצלחתי לעצבן מוכר בהתמקחות חריפה מדי ועשינו את דרכנו חזרה לטאמל. עצרנו לאכול ואז נתקלתי לראשונה במנה נפאלית מסורתית ששם נקראה ״nepali style" אך שמה האמיתי, שהתברר בדיעבד, הוא דאל באת (dal bhat) . המנה מורכבת מאורז באמצע צלחת גדולה ובתוך קערות קטנות יש: מרק עדשים, קארי עם ירקות וחמוצים/סלט קטן/ירקות זרוקים בתפזורת. על כל אחד מהדברים אפשר לעשות ריפיל (מלא מחדש) בחינם וכמה שרוצים. מנה לא טעימה כמו המבורגר אך משביעה כמו שניים. כשנמאס לנו מההמולה של קטמנדו כל מה שרצינו זה לשתות תה בשקט.. אז הגיעה התגלית ! מקום שנקרא black olives, מקום קטן ושקט ברחוב צדדי קרוב למלון, שהגענו אליו במקרה כשחיפשנו את בית חב״ד (כשמצאנו נכנסנו ומיד יצאנו...). הזמנו קנקן תה ושיחקנו במשחק האפריקאי שלי (שאת שמו אני לא זוכר)... לאחר כשעתיים רבויות משחקים ושלושה קנקני תה הזמנו חשבון. בגלל שהילד בעל שפם הבר מצווה שמילצר אותנו נהנה מאיתנו ומהמשחק שלנו הוא לא חייב אותנו (בכוונה) על אחד הקנקנים. השארנו לו טיפ סימלי ומכיוון שזה לא נהוג להשאיר טיפ, הוא נהנה מאוד מהחמישה רופי שהמערביים הנחמדים השאירו לו. בערב חזרנו לשם לארוחת ערב שגם בה פונקנו בקנקן תה ולאחר מכן הלכנו לישון.
בבוקר ולאחר שינה ללא מקלחת מפאת חוסר במים חמים (שהובטחו שיהיו אבל אזלו), יצאנו לקחת אוטובוס לפוקרה. מצאנו את האוטובוס במהירות ועלי ו להתיישב בו כדי שהאוכלוסייה המקומית תפסיק לשגע אותנו (לא אנחנו לא רוצים את המנגו המסריח שלכם !!!).
למחזה שאני הולך לתאר עכשיו הקדשתי בכוונה פיסקה חדשה וזאת בשל המטפורה והאלגוריה החזקה מאוד המקשרת בינו לבין העיר קטמנדו.
בעודנו יושבים באוטובוס ומביטים מהחלון, נגלה לעינינו מראה מלבב של הילד המשליך מימיו מהמדרכה לכביש. ״בסדר״, אמרתי, ״גם בישראל דבר כזה יעול לקרות גם אם זה באמצע העיר, הוא כולה השתין...״. לאחר כדקה אביו של אותו ילד שלח את ילדו היותר קטן למה שנראה כביצוע אותה משימה כמה מטרים ליד. אך פה נפלה הטעות שלי... הילד אחז במעקה המדרכה, כרע למצב סקוואט והוציא את כל הקארי ממנו. לאחר שסיים נעמד וחזר לעסקיו כשגוש צהבהב וחייכן מונח לו על רצפת קטמנדו מרחק 10-20 מטר מאיתנו בלי שזה נראה מפריע למישהו או איכפת לשוטר שעמד 5 מטרים ממקום האירוע.
כך התחילה נסיעתינו לפוקרה...

דברים מפי מערבי טיפוסי שהגיע הרגע לנפאל

נפאל ארץ הנפלאות, השפע, הנהרות הרוגע והשלווה.. זה בוודאי המשפט האחרון שיכולתי להעלות בראשי ברגע שנגעו רגליי באדמה נפאלית.
הנחיתה בקטמנדו על אף השקט היחסי שבשדה התעופה הייתה רועמת במיוחד (בעיקר ללירן). ברגע היציאה מהנמל, מכת ארבה של נהגי מוניות חדורי מטרה שעטה לכיוונינו ואנחנו בתימרונים מתוחכמים הצלחנו להמילט מהם.. מאות אם לא אלפי הצעות מחיר בטווחים שונים נשלחו לכיוונינו: ״1000 רופי לטאמל, 700 רופי לטאמל, 10 דולר לבית חבד, 1200 רופי לסוויסה...״ ועוד ועוד. מתוך ההמולה והשוק מישהו היה צריך לקחת את המושכות לידיים ומכיוון שקצת קראתי על נפאל, הנחיתה, הנהגים והמחירים, את המושכות סחבק לקח שכן לירן כמעט לקחה את המטוס חזרה הביתה. התחברנו לעוד שני ישראלים ולקחנו מונית לסוויסה ב600 רופי. אם מישהו חשב שהצבא יכול להכין אותו להכל, הוא כנראה לא נתקל בנהגי מונית נפאליים ויותר מזה בדרכים הנפאליות. רבעי כבישים בשילוב עם סלעים, אבנים, בורות, פרות, פרות מתות וכל הבא ליד מרכיבים את נתיבי הנסיעה הנפאלים. כל זה יחד עם זאת שלא היינו רגילים לנסיעה בצד השמאלי של הכביש, לחושך המטורף שיש פה בלילה ושעוד נפאלי ישב בין הנהג לנוסע משמאל (על מוט ההילוכים) גרמו לנסיעה הזו להיות הנסיעה החוויתית ביותר שהייתה לי (רכבות הרים, נסיעה בטנק והתהפכות עם טנק- כלום ושום דבר). לבסוף הגענו לטאמל (האיזור התיירותי של קטמנדו). יציאה מהמונית חשפה לענינו מראות מדהימים ! ברגע שדרכה רגלי בטאמל רץ אלי ילד קטן כבן 6 ובבכי תמרורים, מזוייף עד כדי גיחוך, התחנן לכסף ולאחר שהעפתי אותו ממני עבר בין שלושת האחרים בנסיון להוציא מהם רופי מסכן. לירן לא ממש יכלה לעכל את כל מה שקורה סביבה וכשהגיע תורה לסרב לילד, היה זה מראה מלבב... אני חושב שבשלב כלשהו הילד רצה להביא לה כמה רופי.. אחרי סצינת המונית הלכנו לסוכנות סוויסה- סוכנות נסיעות שעוזרת שנים לישראלים בכל מה שהם צריכים מרגע הנחיתה עד רגע העזיבה. על אף השעה המאוחרת (23:30 בערך) הם פתחו את הסוכנות, נתנו לנו לשים את התיקים בזמן שאנחנו הולכים לחפש לנו ״מלון״ לישון בו את הלילה. עם היציאה מהסוכנות הציעו לנו בפעם הראשונה לקנות סמים (מיותר לציין שזו לא הייתה הפעם האחרונה.. רחוק מזה). התחלנו בחיפושים אחר מלון/אכסנייה/הוסטל/קורת גג כלשהי והגענו להוסטל ״ליליס״. אחרי התמקחות קצרה הצלחנו להשיג חדר ללילה ב-550 רופי, מחיר מצוין לשעה שבה הגענו ולזה שאנחנו מאוד צעירים בעולם הטיולים. אם זה היה ספר הייתי מקדיש פרק שלם לתיאור החדר שבו ישנו את הלילה הראשון שלנו בנפאל אך אעשה זאת בקצרה. הכניסה לחדר מלווה בריח שבין עשן סיגריות לפח זבל כשבאמצע מתגנבים ריחות שריפה וביוב שעלה על גדותיו. על המיטה שלי חורי סיגריות, כתמים בצבעים שונים וגוון ״אוף וויט״ כללי. המים במקלחת בריח קשה להגדרה והטמפרטורה החמה שהבטיחו לנו מהם קצת קשה למציאה. ה״מזרן״ שלנו היה מורכב משמיכה וקרש והכרית, לבנה בהסוואה. פרסנו עח המיטה את הציפות שהבאנו בחכמה רבה (בלי ציניות) איתנו, נכנסו לתוכן ונרדמנו.. אכן ערב טראומתי לכל הדעות
אבל, אם לצטט את שלום חנוך, ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״...