הולי שיט

הנסיעה לפוקרה הייתה צרופה בציפייה לרוגע, השלווה והסתלבט עם הספרים על גדות הנחל. כבר בדרך הייתה הרגשה שזה לא יקרה.. באותו היום ממש חל חג מיוחד של כל ההינדואים שנקרא ״הולי״. חג שכל מטרתו להפוך את היום למסיבת צבע (לא טבע) ענקית ! עוד בנסיעה עצמה ילדים השפריצו צבע על המונית וראינו את כל האנשים מפוצצים בצבע בכל חלק מגופם. כאשר הגענו לפוקרה לא נותרו אנשים, אלא רק גושי צבע מהלכים שצועקים ״happy holy!!!״ וצובעים כל דבר הנקלע לדרכם. המראות היו מגניבים בטירוף ! רק צבע וצבע וצבע בכל מקום ! וזה מקובל על כולם, שוטרים צבועים, בעלי עסקים צבועים, כבישים צבועים, כבשים צבועות, כלבים צבועים ופרות צועות והכל באווירה של מסיבה כל היום וכל הזמן! פילסנו את דרכנו עם התיקים דרך כל הצבע והגענו למלון כמעט ללא פגע. בעל המלון הודיע לנו כי לצערו כל החדרים לאותו יום, ללא יוצא מן הכלל, תפוסים אבל הוא יסדר לנו חדר במלון אחר במחיר סביר... וכך היה. ביום שלמחרת חזרנו לחדר שלנו. בארבעת הימים הבאים שלנו בפוקרה יצרנו לנו רשימת ״חברים״ מקומית- מקומות שטוב לקנות בהם, לאכול בהם וסתם להיות בהם בפנאן. אז כל בוקר היינו הולכים לחברים שלנו מ״קפה באביטה״ לדפוק ארוחת בוקר טובה בזיל הזול ואולי גם איזה ״מומו״ (קופתאות עם בשר) קטן בצהריים, מים קונים רק מהחברה שלנו בחנות המשקאות שמוכרת מים הכי זול ב״לייקסייד״ ואיך אפשר בלי החבר והחברה הזקנים שלנו והאננס ונייר הטואלט שלהם ? אי אפשר בלי...
בערב יצאנו ל״ביזי בי״ ה-מקום לצאת אליו בפוקרה עם שתייה טובה, אווירה טובה, אנשים טובים ואפילו להקה שמופיעה שם עם שירים מערביים רגילים ולא הזבל שנהוג לשמוע פה.. ללהקה מסתבר יש עדת מעריצים קטנה שבכל שיר שלה ולא משנה באיזה סגנון הוא, רוקדים אותו דבר כמו חבורת ילדים מפגרים בכיתה ד׳. את ארבעת הימים הללו בפוקרה העברנו בעיקר בלהירגע ולא לעשות יותר מדי והקפדה קשה על לעשות את זה (או לא לעשות את זה ? לא יודע..). אין יותר מפעילות אחת לא רגילה ביום ! יום אחד שיט באגם, יום אחד נסיעה לשוק מקומי, יום אחד חקירת צדדים אחרים בפוקרה ויום אחד קניית תה ירוק (יום קשה במיוחד). לאחר ארבעת הימים יצאנו לראפטינג בנהר הקאליגאנדקי הקדוש אך לא לפני שהתגשמה הנבואה לה מצפה כל מי שמגיע למזרח.. לירן כנראה אכלה משהו לא טוב והקיאה כל אותו לילה שלפני הראפטינג...

פוקרה ברגעים קצת יותר רגועים.

רק לשם הבהרה...

הרבה מהדברים שנכתבו עד כה, והדברים שיכתבו בהמשך נכתבים בהלצה ומאוד נהנינו מכל הזמן שלנו בנפאל כך שיש לקחת את הדברים בעירבון מוגבל....
תודה !

העלייה, הירידה ומה שביניהן

לא לשווא נשארנו יום נוסף במאננג... ביום שלאחר יום המנוחה התחלנו את ההליכה . האויר קצת קשה יותר לנשימה ומכך הדרך קשה יותר ויש צורך ביותר הפסקות. לאחר כ-5 שעות הגענו לכפר ״יאק קרקה״- בו סדר יום רגיל, שינה והשכמה מוקדמת לקראת טיפוס לגובה 4500 מטרים (מגובה 4000 מטרים). האויר פה כבר כמעט בלתי נסבל וההליכה נהייתה הרבה יותר קשה. לאחר המה שעות ואינספור הפסקות הגענו ל״ט׳רונג פדי״- ״פדי״ בנפאלית הוא המקום ממנו מתחילים לטפס הר לגובה רב, ״ט׳רונג״ הוא שם ההר. בטרונג פדי כבר חזר הדיל הישראלי ושם הלכנו לישון מוקדם במיוחד לקראת השכמה מוקדמת במיוחד. השכמנו קום ב-4:30 לפנות בוקר לקראת יציאה בסביבות 6:00 בבוקר. העלייה הייתה קשה להחריד ! עלייה חדה ולא מתונה בעליל מלאה בקרח ושלג, אויר בלתי נסבל וזו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את המשקל על הגב. לאחר הרבה הפסקות וקצת הליכה ביניהן, הרבה מחשבות כניעה מצד לירן, נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע) וקילומטר ו27 מטר הגענו ל״פס״ (מעבר גדול בין 3 הרים ענקיים). המעבר היה כל כך מושלג שלא ראו את השלט המפורסם שלו (בגובה 1.5 מטרים) כי היה מכוסה שלג... לירן חטפה בדרך כאב ראש חד וברגע שהתחלנו לרדת הוא עבר ממנה אלי... הירידה מהפס, לדעתי, הייתה קשה בהרבה מהעלייה. הצורך לבלום את עצמי בכל צעד הפך את 1620 המטרים לנוראיים וסיפקו לי כאב ברכיים חמור. בסוף הירידה אחרי גלבה בשלג לכל אחד הגענו לכפר ״מוקטינט״. עיירה יפה לצד מקדש טיבט המפורסמת במלון ״בוב מארלי״, אליו הלכנו, והנוף המדברי השונה בתכלית מכל מה שראינו עד עכשיו. במלון הייתה מקלחת רותחת, מוזיקה טובה ואווירה מדהימה. הזמנו ארוחת ערב דשנה, כיאה למי שעבר את הפס, יחד עם כל הישראלים שיחקנו קלפים ונהננו בטירוף! יום לאחר מכן התחלנו את ההליכה (ירידה) ל״ג׳ומסום״. הירידה המלווה בנוף מדברי וקניונים ענקיים הייתה מאוד נחמדה עד הרגע שהתחילו הרוחות... רוחות חזקות שיוצרות מערבולות חול שעפו עלינו וג׳יפים רבים שהפכו את הדרך למאובקת במיוחד, דיי הרסו לנו את ההליכה ושינו אותה ללא נחמדה בעליל. לאחר שלירן כמעט עפה ולי סטרו כמה אבנים בפרצוף, ניצלנו את הרגע בו עבר אוטובוס ועלינו עליו עד ל״ג׳ומסום״ (מרחק שעה הליכה/15 דקות נסיעה). מ״ג׳ומסום״ השכלנו ולקחנו אוטובוס ל״טאטופני״ יחד עם ניר וירדן. ״טאטופני״ משמעותה מים חמים שכן, היא מפורסמת במעיינות החמים שלה. על אף החום ששרר בחוץ החלטנו ללכת בכל מקרה למעיינות. שמחים ומאושרים הצטיידנו במגבת, בגד ים ומלא מצב רוח טוב והלכנו למעיינות ! כאשר הגענו התברר לנו שעשו טרנספר של הסחנה מהארץ ל״טאטופני״ רק שהקטינו אותו לכדי שתי בריכות קטנטנות מבטון ואת הערבים החליפו בעשרות נפאלים זכרים ומשופמים. החלטנו לוותר. היום בו הגענו לטאטופני היה ליל הסדר ומהישראלים שראינו ופגשנו, היינו שישה. החלטנו לעשות משהו לליל הסדר בצורת ארוחה גדולה שעולה הרבה כסף... בכל זאת יציאת מצרים... התכנסנו ב-20:00 לסעודה, ומחוץ למלון שלנו עברו חבורה של אנשים מבוגרים שסימנה לנו תנועות של כיפה על הראש. יצאתי אליהם והתברר שהם ישראלים (מן הסתם) שעורכים סוג של ליל סדר כמה מלונות מאיתנו ! קבענו להיפגש כחצי שעה מאותו הרגע. אחרי ארוחה, שהצדיקה את מחירה, הלכנו לעשות את ליל הסדר, שבשום אופן לא היה קשור לסדר מסויים... עם זאת היו מצות, יין והגדות ככה שהייתה אווירת ליל סדר (במיוחד שעשינו יציאת מצרים משלנו כמה ימים קודם). באווירה זו סיימנו את טרק האנפורנה לאחר 13 ימים, אלפי נופים ומראות מדהימים, כ-500 תמונות, חברים חדשים ורגעים בלתי נשכחים (סוף הוליוודי משהו)... מכאן הדרך הייתה חזרה לפוקרה..

האנפורנה Part One

האנפורנה.
הגענו ביום המדובר לסוויסה ב08:00 ועלינו על ואן לעיירה הראשונה ממנה יוצאים לטרק- בסי סאהר. הואן המרווח ובו מקום ל20 אנשים התמלא אט אט וכיאה לנפאל הגיע ל35 אנשים, שיחד עם המוזיקה הנפאלית שהנהג דאג שנשמע בווליום של מסיבת טבע, הפך את 5 שעות הנסיעה לכיף גדול... אבל כבר התחלנו להתרגל.. הגענו לבסי סאהר ובגלל השעה המאוחרת יחסית להתחלת טיול רגלי, החלטנו לקחת ג׳יפ לכפר הראשון. הגענו לאחר כשעתיים לכפר ״סנגה״. כפר מדהים השוכן בסמוך למפל מים גדול הנשפך לנהר (שהמשיך איתנו כמעט לכל אורך הטרק). הגענו לגסט האוס הראשון שהציע לנו חדר ב-250 רופי, אבל סחבק אינו פראייר.. כבר בארץ שמעתי על עסקה מוזרה שהגסטהאוסים בטרקים מסכימים לה - החדר בחינם והאוכל בכסף ! כמובן שניסיתי את העסקה והיא עבדה ! בעל הגסטהאוס הסכים מייד למה שבדיעבד התברר שנקרא ״הדיל הישראלי״. הסתובבות קצרה במקום, ארוחת ערב, מקלחת חמה (מאוד להפתעתנו) ולמיטה. השכמה מוקדמת ב-06:00, ארוחת בוקר ויציאה לעיירה הבאה - ״טאל״. הליכה מדהימה עם נופים שכל ספר עב כרס לא יספיק לתאר במילים, ומפלים כל 5 דקות מהם מילאנו את בקבוקי המים שלנו ועשינו הפסקות קפה ותמרים (באדיבות רונית שדה) בהם. המשך הליכה ועלייה בגובה של כ-700 מטרים הביאה אותנו לצומת דרכים ודילמה שהכרעתה השאירה אותנו מצולקים ומלומדים. הגענו בסביבות השעה 10:30 לגשר המוביל לדרך לכפר טאל ונאמר לנו שתוך שעתיים וקצת נגיע לשם, אמרנו אחד לשני ״מה נעשה מ12:30 בטאל ?! חבל על הזמן, בוא נעשה עוד יום !״. מה שהפתיע הוא שההצעה הגיעה מטיילת העל, המרחפת על הרים - לירן ״פאקינג״ שדה. הסכמתי עם ההצעה, ויתרנו על הגשר והתחלנו ללכת לכפר ״דאנקיו״ שלפי נפאלי מקומי צריך להיות כשעתיים מ״טאל״. לקח נוסף וחשוב שלמדנו הוא שנפאלים מחשבים זמנים לפי שעון מיוחד מאוד שנמצא במוחו של כל אחד ואחד מהם ונוטה לסטות מהזמן האמיתי בין שעתיים ל-8 שעות... אחרי הליכה מייסרת ועלייה של עוד 500 מטרים, הגענו ל״דאנקיו״ שחוטים מעייפות, תפוסים בכל שריר שקיים ברגל ורעבים בטירוף. התיישבנו בגסט האוס שכמובן הסכים לדיל הישראלי והזמנו לאכול. לקח לו ״רק״ שעה להכין ספגטי עם טונה או משהו כזה אבל בנפאל כמו בנפאל צריך סבלנות להכל. פגשנו עוד ישראלים בגסטהאוס שהגענו אליו בסביבות 17:00 אבל היינו כל כך עייפים שהתקלחנו ועפנו לישון.יקיצה מוקדמת, ומאוד לא טבעית, והתחלת הליכה לכפר הבא. הקור כבר מתחיל לאט לאט לתפוס והעליות נהיות טיפה יותר חדות אבל הנופים והמראות של פסגות מכוסות שלג ומפלים שוצפים לצד קניונים קטנים שווים הכל. במהלך ההליכה גילינו משהו קצת מוזר על עצמנו- בכל פעם שאנחנו עושים עצירה ארוכה ומסיימים אותה, אנו נעמדים, הולכים בין 2 ל-3 צעדים ומגיעים לכפר... עניין מוזר שחזר על עצמו הרבה פעמים במהלך הטרק. בכל מקרה במהלך ההפסקה שכנ״ל, פגשנו בשלושה חבר׳ה ישראלים (שליוו אותנו מאותו הרגע עד סוף הטיול): עמית, ניר וירדן שהלכו עם שני פורטרים ואמרו שהם מביאים אותם בכל פעם לגסטהאוסים מצויינים. קבענו שבכפר הבא הם יחכו לנו בכניסה לגסטהאוס. הגענו לכפר ובהחלט המקום ענה על הציפיות. יצאנו להסתובב באיזור חדורי מטרה למצוא סוכר לפקל קפה. מצאנו ! ומה שעוד מצאנו הן עוגיות בשם שוקו פאי שהפכו את הטיול להרבה יותר נחמד. בדרך חזרה התחיל לרדת עלינו שלג (פעם ראשונה בשביל שנינו) וחזרנו לגסטהאוס. בערב התכנסנו כולנו עם עוד שתי ישראליות, שחזרו בגלל מחלת גבהים, בחדר האוכל ושם לימדתי את הבורים את המשחק שלאחריו אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור : ״שלום לנסיך״. אחרי המשחק וארוחת דאלבאט הלכנו לישון לקראת יום המחר. הכמה ימים שלאחר מכן התנהלו באופן דומה לימים שעברנו עד אז, עם נופים מדהימים שממשיכים להיחשף אלינו, התחלת הליכה בשלג, קריאה, יניב, רמי, דאלבאט ומרק שום (תרופה טבעית ומונעת למחלת גבהים). עברנו בכפרים: פיסאנג, בראקה ובמנאנג (פה הפסיק הדיל הישראלי).
במנאנג נשארנו עוד לילה על מנת להתרגל לגובה, בכל זאת 3.5 קילומטרים מעל פני הים לא באים ברגל... או שבעצם כן......................

אל האגם ומעבר לו...

הנסיעה עצמה, מפחידה ככל שהייתה, הייתה יחסית רגועה ושליווה וארכה כ-8 שעות עד ההגעה לפוקרה. עם ההגעה לפוקרה (בסביבות השעה 14:00) רצו אלינו נהגי מוניות אך הפעם בכמות הרבה יותר קטנה ואנחנו כבר היינו הרבה יותר מוכנים. אישה נחמדה ומקומית שנסעה איתנו וייחצנה את המלון שלה בהודו (דראמסלה) אמרה לנו כמה מונית אמורה לעלות כך שהיה לנו מידע התחלתי לפחות על איך להסתדר מפה. לקחנו מונית עם אחד מבעלי המלונות בפוקרה למלון שלו (שגם עליו שמענו מבעוד מועד) שנקרא Lotus Inn. הגענו למלון ונשמנו לרווחה... חדר גדול עם מיטה ומזרן אמיתיים, נקי, מקלחת עם מים חמים נטולי ריח וגם גינה ירוקה.. לאט לאט המשפט הראשון שכתבתי התחיל להסתדר. אחרי מנוחה קלילה במלון יצאנו להסתובב בפוקרה. העיר יושבת על גדות אגם phew - אגם קטן בנפאל שלוקח את הכנרת בכיס הקטן (הממש קטן)... אגם מלא בסירות קטנות להשכרה, מוקף עצים ירוקים ואווירה של חופש אופפת אותו. הלכנו לסוויסה על מנת לסגור את טרק האנפורנה. אחרי עוד הסבר מפורט מאוד על האנפורנה החלטנו לצאת לטרק ללא פורטר (סבל תיקים נפאלי), יומיים מאותו רגע. את היום שלאחרמכן העברנו בהסתובבות בפוקרה, קניות, קריאה ובהייה באגם.
ואז היום המיוחל הגיע !

ויהי לילה ויהי יום ויהי יציאה מחור התחת...

בוקר יום שלישי, התארגנות מהירה ותרגולת יציאה מהירה שלנו לכיוון מלון חדש. הגענו. מלון ״לאקי סטאר״ ששמעתי עליו מבעוד מועד דברים טובים. לקחנו חדר באותו מחיר כמו ב״ליליס״, מקלחת קצת יותר טובה, מיטות קצת יותר טובות, בעיקרון חדר קצת יותר טוב.. חוץ מהשירותים, הם אותו דבר... באותו הרגע התחלתי להבין את קטמנדו, אם יש גג ורצפה- המקום טוב, אם הגג והרצפה נקיים- המקום יוקרתי ואם אתה יכול לשבת על כסא/מיטה בחדר חשוף ישבן- המקום מתחיל מ-25 דולר ללילה. יצאנו לראות קצת את קטמנדו. להוציא את כמות כלי התחבורה, הזיהום והציפצופים של הרכבים (נסו לחשוב על ציפצוף במקום איתות.. תמיד!), קטמנדו עדיין דיי מסריחה ! אמנם חנויות יפות ואנשים שמחים שלא רואים כל יום אבל כמות ההצקות מהמוכרים, ההצעות הבלתי פוסקות מנהגי מוניות וריקשות לעלות אליהם והנסיונות לשידול לסמים הופכים את המקום לכמעט בלתי נסבל. אצנו רצנו לסוויסה על מנת לקבל את כל המידע לגבי הטרקים שאפשר לעשות, המרת דןלרים לרופי ודרך יציאה מקטמנדו. אחרי הסברים מאוד טובים ומספקים ועזרה שלא הייתי מצפה לה גם מישראלי, קנינו כרטיס אוטובוס לפוקרה שאחרי קצת זמן שם נתחיל את טרק האנפורנה. עדיין, היה עלינו להעביר יום בקטמנדו (היה אז רק צהריים) אז התחלנו ללכת. יצאנו מאיזור הטאמל לאיזור קניות אחר, פחות מתויר ויותר נורמלי. קנינו קצת דברים לבית, הצלחתי לעצבן מוכר בהתמקחות חריפה מדי ועשינו את דרכנו חזרה לטאמל. עצרנו לאכול ואז נתקלתי לראשונה במנה נפאלית מסורתית ששם נקראה ״nepali style" אך שמה האמיתי, שהתברר בדיעבד, הוא דאל באת (dal bhat) . המנה מורכבת מאורז באמצע צלחת גדולה ובתוך קערות קטנות יש: מרק עדשים, קארי עם ירקות וחמוצים/סלט קטן/ירקות זרוקים בתפזורת. על כל אחד מהדברים אפשר לעשות ריפיל (מלא מחדש) בחינם וכמה שרוצים. מנה לא טעימה כמו המבורגר אך משביעה כמו שניים. כשנמאס לנו מההמולה של קטמנדו כל מה שרצינו זה לשתות תה בשקט.. אז הגיעה התגלית ! מקום שנקרא black olives, מקום קטן ושקט ברחוב צדדי קרוב למלון, שהגענו אליו במקרה כשחיפשנו את בית חב״ד (כשמצאנו נכנסנו ומיד יצאנו...). הזמנו קנקן תה ושיחקנו במשחק האפריקאי שלי (שאת שמו אני לא זוכר)... לאחר כשעתיים רבויות משחקים ושלושה קנקני תה הזמנו חשבון. בגלל שהילד בעל שפם הבר מצווה שמילצר אותנו נהנה מאיתנו ומהמשחק שלנו הוא לא חייב אותנו (בכוונה) על אחד הקנקנים. השארנו לו טיפ סימלי ומכיוון שזה לא נהוג להשאיר טיפ, הוא נהנה מאוד מהחמישה רופי שהמערביים הנחמדים השאירו לו. בערב חזרנו לשם לארוחת ערב שגם בה פונקנו בקנקן תה ולאחר מכן הלכנו לישון.
בבוקר ולאחר שינה ללא מקלחת מפאת חוסר במים חמים (שהובטחו שיהיו אבל אזלו), יצאנו לקחת אוטובוס לפוקרה. מצאנו את האוטובוס במהירות ועלי ו להתיישב בו כדי שהאוכלוסייה המקומית תפסיק לשגע אותנו (לא אנחנו לא רוצים את המנגו המסריח שלכם !!!).
למחזה שאני הולך לתאר עכשיו הקדשתי בכוונה פיסקה חדשה וזאת בשל המטפורה והאלגוריה החזקה מאוד המקשרת בינו לבין העיר קטמנדו.
בעודנו יושבים באוטובוס ומביטים מהחלון, נגלה לעינינו מראה מלבב של הילד המשליך מימיו מהמדרכה לכביש. ״בסדר״, אמרתי, ״גם בישראל דבר כזה יעול לקרות גם אם זה באמצע העיר, הוא כולה השתין...״. לאחר כדקה אביו של אותו ילד שלח את ילדו היותר קטן למה שנראה כביצוע אותה משימה כמה מטרים ליד. אך פה נפלה הטעות שלי... הילד אחז במעקה המדרכה, כרע למצב סקוואט והוציא את כל הקארי ממנו. לאחר שסיים נעמד וחזר לעסקיו כשגוש צהבהב וחייכן מונח לו על רצפת קטמנדו מרחק 10-20 מטר מאיתנו בלי שזה נראה מפריע למישהו או איכפת לשוטר שעמד 5 מטרים ממקום האירוע.
כך התחילה נסיעתינו לפוקרה...

דברים מפי מערבי טיפוסי שהגיע הרגע לנפאל

נפאל ארץ הנפלאות, השפע, הנהרות הרוגע והשלווה.. זה בוודאי המשפט האחרון שיכולתי להעלות בראשי ברגע שנגעו רגליי באדמה נפאלית.
הנחיתה בקטמנדו על אף השקט היחסי שבשדה התעופה הייתה רועמת במיוחד (בעיקר ללירן). ברגע היציאה מהנמל, מכת ארבה של נהגי מוניות חדורי מטרה שעטה לכיוונינו ואנחנו בתימרונים מתוחכמים הצלחנו להמילט מהם.. מאות אם לא אלפי הצעות מחיר בטווחים שונים נשלחו לכיוונינו: ״1000 רופי לטאמל, 700 רופי לטאמל, 10 דולר לבית חבד, 1200 רופי לסוויסה...״ ועוד ועוד. מתוך ההמולה והשוק מישהו היה צריך לקחת את המושכות לידיים ומכיוון שקצת קראתי על נפאל, הנחיתה, הנהגים והמחירים, את המושכות סחבק לקח שכן לירן כמעט לקחה את המטוס חזרה הביתה. התחברנו לעוד שני ישראלים ולקחנו מונית לסוויסה ב600 רופי. אם מישהו חשב שהצבא יכול להכין אותו להכל, הוא כנראה לא נתקל בנהגי מונית נפאליים ויותר מזה בדרכים הנפאליות. רבעי כבישים בשילוב עם סלעים, אבנים, בורות, פרות, פרות מתות וכל הבא ליד מרכיבים את נתיבי הנסיעה הנפאלים. כל זה יחד עם זאת שלא היינו רגילים לנסיעה בצד השמאלי של הכביש, לחושך המטורף שיש פה בלילה ושעוד נפאלי ישב בין הנהג לנוסע משמאל (על מוט ההילוכים) גרמו לנסיעה הזו להיות הנסיעה החוויתית ביותר שהייתה לי (רכבות הרים, נסיעה בטנק והתהפכות עם טנק- כלום ושום דבר). לבסוף הגענו לטאמל (האיזור התיירותי של קטמנדו). יציאה מהמונית חשפה לענינו מראות מדהימים ! ברגע שדרכה רגלי בטאמל רץ אלי ילד קטן כבן 6 ובבכי תמרורים, מזוייף עד כדי גיחוך, התחנן לכסף ולאחר שהעפתי אותו ממני עבר בין שלושת האחרים בנסיון להוציא מהם רופי מסכן. לירן לא ממש יכלה לעכל את כל מה שקורה סביבה וכשהגיע תורה לסרב לילד, היה זה מראה מלבב... אני חושב שבשלב כלשהו הילד רצה להביא לה כמה רופי.. אחרי סצינת המונית הלכנו לסוכנות סוויסה- סוכנות נסיעות שעוזרת שנים לישראלים בכל מה שהם צריכים מרגע הנחיתה עד רגע העזיבה. על אף השעה המאוחרת (23:30 בערך) הם פתחו את הסוכנות, נתנו לנו לשים את התיקים בזמן שאנחנו הולכים לחפש לנו ״מלון״ לישון בו את הלילה. עם היציאה מהסוכנות הציעו לנו בפעם הראשונה לקנות סמים (מיותר לציין שזו לא הייתה הפעם האחרונה.. רחוק מזה). התחלנו בחיפושים אחר מלון/אכסנייה/הוסטל/קורת גג כלשהי והגענו להוסטל ״ליליס״. אחרי התמקחות קצרה הצלחנו להשיג חדר ללילה ב-550 רופי, מחיר מצוין לשעה שבה הגענו ולזה שאנחנו מאוד צעירים בעולם הטיולים. אם זה היה ספר הייתי מקדיש פרק שלם לתיאור החדר שבו ישנו את הלילה הראשון שלנו בנפאל אך אעשה זאת בקצרה. הכניסה לחדר מלווה בריח שבין עשן סיגריות לפח זבל כשבאמצע מתגנבים ריחות שריפה וביוב שעלה על גדותיו. על המיטה שלי חורי סיגריות, כתמים בצבעים שונים וגוון ״אוף וויט״ כללי. המים במקלחת בריח קשה להגדרה והטמפרטורה החמה שהבטיחו לנו מהם קצת קשה למציאה. ה״מזרן״ שלנו היה מורכב משמיכה וקרש והכרית, לבנה בהסוואה. פרסנו עח המיטה את הציפות שהבאנו בחכמה רבה (בלי ציניות) איתנו, נכנסו לתוכן ונרדמנו.. אכן ערב טראומתי לכל הדעות
אבל, אם לצטט את שלום חנוך, ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״...