סופו של הטרק, וסופה של תקופה

ביום המחר, אחרי הליכה של 6 וחצי שעות (כ-3 מהן בשלג כבד) הגענו חזרה לנמצ'ה. הדבר הראשון שעשינו לאחר קבלת החדר היה ללכת למאפייה הקרובה ולדפוק לחם-גבינה (לחמנייה גדולה עם גבינת יאק מעליה) ! זה היה סוג של פרס אחרי עמידה בעבודה הקשה של הימים האחרונים. לאחר שסיימנו עם הצ'ופר התקשרנו לסוכנות סוויסה על מנת לסדר לנו כרטיס טיסה חזרה מלוקלה ב-24.4, אך אבוי כי נאמר לנו שכל הטיסות לאותו יום מלאות ויש מקום פנוי רק ביום שלמחרת בצהריים, ואנו יודעים שהטיסות המאוחרות יותר בדר"כ לא יוצאות ונידחות, אך זה מה שיש ועם זה ננצח..
השכמה לא מוקדמת בבוקר, פציחה בארוחת בוקר המורכבת משוקו וטוויקס ויציאה לדרך.
בהליכתנו חזרה מנמצ'ה ללוקלה נתקלנו במשלחת ישראלית ממועצה אזורית תמר (ים המלח) שהביאה איתה פסל המורכב מאבני מלח (כן מים המלח) מהמקום הנמוך בעולם (כאמור) למקום הגבוה בעולם. טוב זו הייתה חצי אמת, המשלחת הביאה אותו עד נמצ'ה, אבל הוא יכול "לראות" את המקום הגבוה בעולם וזה גם משהו ! המשלחת הייתה מורכבת מ-20 אנשים, בהם לקחו חלק אנשי המועצה האזורית תמר, חברים ממשלת נפאל וכתב וצלם מערוץ 2 (אם אתם זוכרים הייתה כתבה על המשלחת לפני שנה.. אם אתם לא זוכרים- זה בסדר גמור).
אחרי כמה שעות הליכה פתחנו פק"ל תה וחטיף מארס, ולאחר כמה שעות, עוד הפסקת טוויקס מזינה. אחרי 6 וחצי שעות ובמהירות הליכה עצימה וגבוהה הגענו ללוקלה ! ברגע שהגענו הרבצנו המבורגר ופיצה ולאחר מכן הלכנו ל"סטארבקס" סניף לוקלה (לא ייאמן) ואכלנו דונאט עם שוקולד וקוראסון שוקולד גדול. כך שלסיכום, מה שאכלנו באותו היום היה: טוויקס, מארס, טוויקס, המבורגר, פיצה, דונאט וקוראסון.. תפריט מתוק ליום מתוק !
ביום שאחרי (ה-24.4) הלכנו בכל זאת לשדה התעופה מפני שנאמר לנו כי לפעמים, אם מזג האוויר טוב, מוציאים עוד טיסות לקטמנדו ושווה ללכת ולחכות לאפשרות של מקום פנוי בטיסה חדשה. שדה התעופה בלוקלה דומה מאוד לתחנה המרכזית בתל אביב- גם במראה וגם באופן העובדה. המטוסים כמו אוטובוסים- אם יש כרטיס ויש מקום אפשר לעלות. הגענו לשם ב-7:00 בבוקר וחיכינו וחיכינו וחיכינו... בסופו של דבר, ההמתנה הניבה פרי - ב12:30 הייתה טיסה ! התארגנו לנו ועלינו לטיסה (שיכלה להתרסק באותה מידה כמו הטיסה הלוך) שמחים ומאושרים וכ-30 דקות מההמראה מצאנו את עצמנו מבצעים נחיתה רכה בקטמנדו הבנויה (בצורה מאוד מאוד חלקית).
את ארבעת הימים הבאים בקטמנדו העברנו פחות או יותר בשיעמום מוחלט. אמנם הלכנו למקדש הקופים המומלץ, פגשנו חברים מחיפה עיר האורות (ליאור, איליה ונגה) ואירגנו ערב יין וחטיפים (יין בנפאל=מיץ ענבים מקולקל), אבל חלקו הארי של הזמן היה מוקדש לחוסר תעסוקה, מעבר בין מסעדת "מומו" ל-"black olives", משחקי קלפים וחוזר חלילה.. קטמנדו כשלעצמה, כפי שכבר הצלחתם להבין מדבריי, לא באמת עניינה אותנו, ואינני חושב שתעניין אותכם אם אתם לא אנשים של קניות או חובבי רעש וזיהום אוויר.
ארבעה ימים חלפו והגיעה לה הטיסה להונג קונג...

הדרך חזרה לנמצ'ה

הדרך חזרה ללולקלה

תחנת המטוסים

הייתי רציני לגמרי

ממקדש הקופים

קטמנדו החיננית

אהבתם ? מכירים את התחושה ? יש לכם משהו להגיד ? אל תפחדו להגיב...