ויהי לילה ויהי יום ויהי יציאה מחור התחת...

בוקר יום שלישי, התארגנות מהירה ותרגולת יציאה מהירה שלנו לכיוון מלון חדש. הגענו. מלון ״לאקי סטאר״ ששמעתי עליו מבעוד מועד דברים טובים. לקחנו חדר באותו מחיר כמו ב״ליליס״, מקלחת קצת יותר טובה, מיטות קצת יותר טובות, בעיקרון חדר קצת יותר טוב.. חוץ מהשירותים, הם אותו דבר... באותו הרגע התחלתי להבין את קטמנדו, אם יש גג ורצפה- המקום טוב, אם הגג והרצפה נקיים- המקום יוקרתי ואם אתה יכול לשבת על כסא/מיטה בחדר חשוף ישבן- המקום מתחיל מ-25 דולר ללילה. יצאנו לראות קצת את קטמנדו. להוציא את כמות כלי התחבורה, הזיהום והציפצופים של הרכבים (נסו לחשוב על ציפצוף במקום איתות.. תמיד!), קטמנדו עדיין דיי מסריחה ! אמנם חנויות יפות ואנשים שמחים שלא רואים כל יום אבל כמות ההצקות מהמוכרים, ההצעות הבלתי פוסקות מנהגי מוניות וריקשות לעלות אליהם והנסיונות לשידול לסמים הופכים את המקום לכמעט בלתי נסבל. אצנו רצנו לסוויסה על מנת לקבל את כל המידע לגבי הטרקים שאפשר לעשות, המרת דןלרים לרופי ודרך יציאה מקטמנדו. אחרי הסברים מאוד טובים ומספקים ועזרה שלא הייתי מצפה לה גם מישראלי, קנינו כרטיס אוטובוס לפוקרה שאחרי קצת זמן שם נתחיל את טרק האנפורנה. עדיין, היה עלינו להעביר יום בקטמנדו (היה אז רק צהריים) אז התחלנו ללכת. יצאנו מאיזור הטאמל לאיזור קניות אחר, פחות מתויר ויותר נורמלי. קנינו קצת דברים לבית, הצלחתי לעצבן מוכר בהתמקחות חריפה מדי ועשינו את דרכנו חזרה לטאמל. עצרנו לאכול ואז נתקלתי לראשונה במנה נפאלית מסורתית ששם נקראה ״nepali style" אך שמה האמיתי, שהתברר בדיעבד, הוא דאל באת (dal bhat) . המנה מורכבת מאורז באמצע צלחת גדולה ובתוך קערות קטנות יש: מרק עדשים, קארי עם ירקות וחמוצים/סלט קטן/ירקות זרוקים בתפזורת. על כל אחד מהדברים אפשר לעשות ריפיל (מלא מחדש) בחינם וכמה שרוצים. מנה לא טעימה כמו המבורגר אך משביעה כמו שניים. כשנמאס לנו מההמולה של קטמנדו כל מה שרצינו זה לשתות תה בשקט.. אז הגיעה התגלית ! מקום שנקרא black olives, מקום קטן ושקט ברחוב צדדי קרוב למלון, שהגענו אליו במקרה כשחיפשנו את בית חב״ד (כשמצאנו נכנסנו ומיד יצאנו...). הזמנו קנקן תה ושיחקנו במשחק האפריקאי שלי (שאת שמו אני לא זוכר)... לאחר כשעתיים רבויות משחקים ושלושה קנקני תה הזמנו חשבון. בגלל שהילד בעל שפם הבר מצווה שמילצר אותנו נהנה מאיתנו ומהמשחק שלנו הוא לא חייב אותנו (בכוונה) על אחד הקנקנים. השארנו לו טיפ סימלי ומכיוון שזה לא נהוג להשאיר טיפ, הוא נהנה מאוד מהחמישה רופי שהמערביים הנחמדים השאירו לו. בערב חזרנו לשם לארוחת ערב שגם בה פונקנו בקנקן תה ולאחר מכן הלכנו לישון.
בבוקר ולאחר שינה ללא מקלחת מפאת חוסר במים חמים (שהובטחו שיהיו אבל אזלו), יצאנו לקחת אוטובוס לפוקרה. מצאנו את האוטובוס במהירות ועלי ו להתיישב בו כדי שהאוכלוסייה המקומית תפסיק לשגע אותנו (לא אנחנו לא רוצים את המנגו המסריח שלכם !!!).
למחזה שאני הולך לתאר עכשיו הקדשתי בכוונה פיסקה חדשה וזאת בשל המטפורה והאלגוריה החזקה מאוד המקשרת בינו לבין העיר קטמנדו.
בעודנו יושבים באוטובוס ומביטים מהחלון, נגלה לעינינו מראה מלבב של הילד המשליך מימיו מהמדרכה לכביש. ״בסדר״, אמרתי, ״גם בישראל דבר כזה יעול לקרות גם אם זה באמצע העיר, הוא כולה השתין...״. לאחר כדקה אביו של אותו ילד שלח את ילדו היותר קטן למה שנראה כביצוע אותה משימה כמה מטרים ליד. אך פה נפלה הטעות שלי... הילד אחז במעקה המדרכה, כרע למצב סקוואט והוציא את כל הקארי ממנו. לאחר שסיים נעמד וחזר לעסקיו כשגוש צהבהב וחייכן מונח לו על רצפת קטמנדו מרחק 10-20 מטר מאיתנו בלי שזה נראה מפריע למישהו או איכפת לשוטר שעמד 5 מטרים ממקום האירוע.
כך התחילה נסיעתינו לפוקרה...